כמה סיבות להצלחה כלכלית

(Key Largo מכאן)

בימים אלו בו העולם נמצא על סף ויש שיגידו בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי החלטתי לעשות בדק בית פנימי. מעין חיפוש והגדרה מחדש של הערכים עליהם אני לא מוכנה להתפשר, סוג של קו אדום אותו לא אהיה מוכנה לחצות. הגדרתי לעצמי כמה קווים כאלה ובהם חירות וליברליזם ואז נתקעתי. אוקיי, את זה ואת זה לא אעשה אבל על מה אני אהיה מוכנה להילחם  מה כן אהיה מוכנה לעשות ויותר חשוב בשביל מה? לא אשעמם עם הממצאים הפרטיים שלי, אבל אז הגיע השלב המתבקש -הגדרת האמצעים להשגת המטרות ופה הגיעה הקלישאה המערבית הרגילה – צריך כסף.

ממש חיפוש פילוסופי פורה, אני ודקארט באותו המקצוע...בשביל מה בלבלתי לעצמי את המוח? הרי מספיק לשמוע את תשובתם של ילדים בני שש כאשר שואלים אותם "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" תשכחו מתשובות כמו כבאי, רופא ושוטר. היום התשובות הרבה יותר מסובכות ומקוריות והן נעות מיזם נדל"ן (ילד בן שש, כן?!) לרשם פטנטים (ילד בן שש  כן?!) שזה בתרגום חופשי "אני רוצה לעשות המווון כסף".

כאן נזכרתי בסרט מצוין מ-1948 Key Largo בכיכובו של המפרי בוגרט: הוא משחק חייל שחזר מהמלחמה ונקלע למפגש מסוכן עם גנגסטר מהמאפייה האיטלקית- ג'וני רוקו. באחת הסצנות בוגרט אומר לג'וני     "I know what you want Jonny Rocco" ג'וני מחייך ושואל  "What?!" התשובה היא פשוטה וחזקה "You want more…!". כמה פשוט ככה נכון. ג'וני רוצה יותר, מה זה משנה מה, אין משהו ספציפי שהוא רוצה. הוא לא רוצה עוד מכונית, לא עוד אישה ולא עוד כסף. הוא פשוט רוצה יותר.

במטרה ללמוד מזה חשבתי על דברים ספציפיים שאני ממש רוצה במידה של הצלחה כלכלית בלתי מבוטלת וגם כאן נתקעתי. כי כמה אפשר לחיות על קלישאות וכמה הן באמת מועילות ליצירת מוטיבציה. רוב האנשים שאני מכירה מדקלמים את אותם הדברים כששואלים אותם מה הם יעשו אם יזכו באופן פתאומי בעשרות מיליוני דולרים. הרוב יקנו דירה או יסגרו משכנתא, יחזירו חובות, ידאגו למשפחה, יקנו מכונית "לא מנקרת עיניים אבל איכותית", ישימו משהו בצד, ייסעו לטיול מסביב לעולם וכמובן ימשיכו לחיות כרגיל כי "כסף לא ישנה אותם". נגיד. אבל מה עם החלומות היותר קטנים אותם הגדג'טים או החפצים שאנחנו חושקים בהם. זה נראה לא יותר מעניין כי כאן הדעות כל כך מגוונות, לכל אחד יש את ה-Wish list  שלו. אז הרכבתי את הרשימה שלי, כל כולה נוגעת לפריטי אופנה כי מה לעשות לכל אחד יש את הגדג'טים שלו...

הראשון ברשימה הוא מעיל טרנץ' של Burberry. למי שלא מכיר ולא נראה לי שיש מישהו כזה ובכל זאת: ברברי הוא בית אופנה בריטי שהוקם ב-1856 והמציא את מעיל הטרנץ'. יש ויכוחים על כך אבל אני בוחרת את הצד שלהם, כי מה היינו עושים בלעדיו. החברה עברה קשיי תדמית רציניים כאשר החליטה לייצר פריטים שהיו יותר נגישים לקהל הרחב כמו הכובעים עם המשבצות המפורסמות, צעיפים וכדומה שמיד אומצו על ידי אוהדי הכדורגל הבריטיים או כפי שהם מכונים "החוליגנים". בקיצור למותג המצוין הזה נוצרה תדמית "ערסית" שתוקנה הודות למאמצים רבים והודות לעיצובים החדשניים ועם זאת קלאסיים של המעצב הראשי- כריסטופר ביילי. המעיל שבתמונה יכול להיות שלכם תמורת 1695$.

(מעיל של Burberry מכאן)

השני או השנייה ברשימה היא שמלה של המעצב נעים חאן ובאנגלית Naeem Khan . אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי עיצובים שלו: בהיתי במסך וחשבתי "כזה אני רוצה וגם כזה וגם את זה עם הנצנצים" ולא עזר המבט המזלזל של כל מיני מומחיות אופנה ואמירות בנוסח "מה זה נראה כמו גלבייה, אפשר לקנות כזו בסיני". כן בטח, תמשכי להתלהב מסמרטוטים בחנויות האופנה למיניהן. אני מאוהבת. רק 7000$ , קצת קשרים והיא שלי.

(שמלה של Naeem Khan מכאן)

הבא בתור הוא תיק של וולנטינו. כן אני יודעת שטוענים כי בית האופנה הזה כבר לא מעודכן, לא חדשני ולא מעניין. בטח לא אחרי פרישתו של המעצב עצמו. אבל מה לעשות תיק בירקין של הרמס לא עושה לי את זה וגם בחלומות הכי פרועים שלי אני לא יכולה לדמיין את עצמי משלמת  60 אלף דולר כדי לזכות בו. או לחלופין לקנות חיקוי זול באינטרנט מאתרים שנשבעים באמא שלהם שזה אמיתי. אני מאמינה שעוד נראה כמה וכמה בשורות מבית האופנה המצוין הזה. בינתיים את התיק הזה של וולטינו ניתן לרכוש ברשת ב 1595$.

(תיק של וולנטינו מכאן)

עכשיו הגיעה תורם של המגפיים. היה קשה להחליט כי כרגע המלך הבלתי מעורער של ממלכת הנעליים הוא Christian Louboutin. אבל להגיד שאני רוצה את הנעליים שלו זה כמו לרצות אייפון או אייפד, מתבקש ומשעם. אז נזכרתי בווג משנה שעברה שבו ראיתי מגפיים שגרמו לי לשקול ברצינות לקחת משכנתא. הן היו של Dior. אז בדקתי מה יש להם להציע השנה ומצאתי. המגפיים האלה עולות "רק" 730 פאונד. אם לא מכפילים את הסכום בשמונה זה נראה ממש זול. לא ככה?

(מגפיים של Dior מכאן)

ולסיום, הגיע הזמן להוציא את התותחים הכבדים ומה יותר כבד מיצרן השעונים האגדי Patek Philippe. תשכחו מכל שעוני המעצבים וכל הפרסומות עם מיטב כוכבי הוליווד. מי שזכה לטעם משובח, מורשת משפחתית של Old money ולא פחות חשוב לכיסים עמוקים ביותר בוחר במותג הזה. שעון כזה הוא יותר מסמל לעושר הוא סמלם של מלכים, אפיפיורים, נסיכים וסולטנים שבחרו במותג הזה לא פחות משהוא בחר בהם. אחד הערכים של החברה מתמצת את זה בצורה הטובה ביותר "You never actually own a Patek Philippe. You merely look after it for the next generation". השעון שבתמונה יכול להיות שלכם תמורת 30800$.

עם יעדים ברורים כאלה הגיע הזמן להסתער על המטרה.

(שעון של Patek Philippe מכאן)

                                                   

טעויות מתקנים

(אייקון סטייל נצחי מכאן)

אחרי תקופת היעדרות קצרה I'm back.

זה רשמי, הקיץ התחיל. מילדותי חג השבועות סימל בשבילי את נקודת הפתיחה של העונה החמה לא בגלל העוגות והגבינות אלא בגלל "מלחמות המים"  שהתעקשתי לערוך עד שנות העשרה המאוחרות שלי. אומרים שאין מלחמות צודקות ומי שאומר כך צודק אבל ללא ספק "מלחמות המים" יוצאות מהכלל (כן אני יודעת שישראל מתייבשת). במיומנות של גנרל, ערכתי מארבים, אספתי מודיעין, הכנתי מלאי תחמושת ויצאתי למתקפות. אחח היו ימים...

אף על פי שאני עדיין מעידה על עצמי כעל אינפנטילית מקצועית  נאלצתי לוותר על המסורת המהנה הזו  מפאת גילי הכרונולוגי (לא בא לי למצוא את עצמי בכותונת משוגעים בחברת רופאים נחמדים המבקשים לשמוע על ילדותי העשוקה).  נשארתי עם זיכרונות וארוחות שבועות שונות ומשונות. כל זה טוב ונחמד עד שנתקלתי בכמה אסונות אופנה שבהחלט ניתן היה למנוע בעזרת מעט מודעות. אז ערכתי רשימה קצרה וחלקית יחד עם פתרונות אפשריים:

נשים המדדות/ מתנדנדות על עקבים

יש נשים שלא מוכנות ללכת לשירותים באמצע הלילה בלי לנעול את נעלי העקב שלהן. אלה נשים שמסוגלות לרוץ יום שלם על עקבים ולהישבע שזה נוח. חצץ, חול, גשם, אבנים, רוח והוריקן לא יכולים להן. נעלי העקב שלהן מאוחסנות באהבה אינסופית בקופסאות שתמונת הבייביס שלהן מתנוססת עליהן. יש נשים שרק המילה "עקבים" מוציאה מהן מונולוג ארוך על דיכוי נשים יחד עם רשימה מפורטת של הנזקים הרפואיים הנגרמים כתוצאה מנעילתם. בדרך כלל אלה נשים בגובה ממוצע ומעלה שמרוצות מגובהן. אלה ואלה צודקות, כל אחת מחליטה לעצמה. הבעיה נמצאת בקבוצה השלישית: אלה נשים שלא סגורות על "המניפסט העקביסטי" שלהן. חלקן נועלות עקבים לאירועים מיוחדים, חלקן ממש לא מרוצות מגובהן ונועלות נעלי עקב בלית ברירה וחלקן הפנימו טוב מידי את שיעורי קארי ברדשו ומנולו בלניק -  "חייבים עקבים". בקיצור הסיבות רבות ומגוונות אבל מה שמשותף לקבוצה הזו- חוסר המיומנות בהליכה על עקבים.

בטח גם לכם יצא לראות בחורה מהממת המתנשאת לגובה רב תודות לנעלי עקב יפיפיות, שמזכירה בהליכתה גמל ולא סוס אצילי. ראשה מוטה קדימה בריכוז, כתפיה שמוטות, היא נעה בזהירות מחושבת המשולבת בהיסטריה קלה. נראה שהיא מאוד קשורה לקרסוליים שלה ואולי גם לעצם הזנב לכן כדי למנוע נפילה כואבת היא משתדלת להיות קרובה כמה שיותר לקרקע , אז היא מכופפת את ברכיה. התוצאה המתקבלת היא מה שאני קוראת לו "הליכת גמל שלמה" וזה הגבול הדק בין הקומדיה לטרגדיה.

הפתרון:

לרוב יגידו לכן Practice, practice and more practice. במקרה הזה אני לא מסכימה עם האמירה. ראשית, משום שלרוב הנשים אין זמן/ רצון להתאמן בהליכה על עקבים. יש דברים טובים יותר לעשות. שנית, גם אם בחרת להקדיש זמן לנושא, הליכה בבית על בלטות ישרות לא תכין אותך למדרכות שבורות, חול, אבנים ירושלמיות, דחיפות ושאר הצרות. שלא לדבר על כאבי הרגליים. יש כאלה שימליצו לבחור עקבים נמוכים או נעלי נוחות. זה פתרון חלקי, כי מה אני אמורה לעשות אם חשקה נפשי בסטילטו 12 ס"מ? אני טוענת שנקודת המפתח היא יציבות והימנעות מכאב. כך מצאתי פתרון בסגנון אודטה: אם יש לכן נעלי ספורט ישנות ונוחות הוציאו את הרפידה שלהן ותכניסו לתוך נעלי העקב. לא תאמינו איך מתקן עינויים הופך לנעל פרקטית ונוחה. זה נכון רק לנעליים במידה המתאימה ולא עובד עם מה שנקרא "נעלי שפיץ". ועוד דבר, על מנת למנוע החלקות כדאי לשייף את הסוליה עם "נייר זכוכית" מס' 0.

(הגדול מכולם מכאן)

מאותגרי הפדיקור

אם כבר מדברים על נעליים אז אין מניעה מלהתייחס לאחד האתגרים הגדולים של הקיץ- מראה כפות הרגליים. אין לי שום כוונה לדבר בשבחי הפדיקוריסטיות ולהציב דרישות מחמירות בעניין אבל טיפה מודעות לא תזיק. מכירים את הבחור הצעיר המסורק בקפידה, לבוש בחולצת פולו של ראלף לורן, נמרץ ומלא בטחון עצמי שיושב מולכם בבית הקפה ומספר בקולי קולות לחבריו על מעלליו מליל אמש? אתם מחייכים לעצמכם, נזכרים בשטויות שאתם עשיתם בגיל הזה, מבטכם נודד בטעות לעבר רגליו ופוף...אתם בהלם. הבחור המטופח מציג מוטציה גנטית בדמות ציפורניים צבעוניות ולא נראה שהצבעוניות הושגה בעזרת שימוש בלק לציפורניים משום שכל ציפורן  נחלקת לכמה צבעים מעוררי בחילה. כל מה שאני מצליחה לחשוב זה "אני מקווה שאתמול בלילה הוא לבש נעליים סגורות".

הפתרון:

אם הציפורניים שלך הכריזו על אוטונומיה והתחילו בייצוא פטריות כחלק מתוכנית כלכלית מגובשת –לך לרופא. מתעצל? Say no to flip flops. אם הציפורניים שלך כל כך ארוכות שאת צריכה שתי מידות נוספות בנעליים- תגזזי אותן. ולא, פרנץ' אימתני על ציפורני רגליים ארוכות לא תורם למראה המטופח. למה זה טוב? הגנה עצמית? לדוג דגים בכינרת? בקיצור תחזוקה שוטפת של פעם בשבוע זה לא הרבה לבקש למען בריאותכם וגם למען בריאות הציבור.

(למה זה טוב? מכאן)

שפתון דומיננטי שאין לו קשר למציאות

 אחת הקלישאות הנפוצות ביותר בעולם האיפור אומרת " אם בחרת באיפור עיניים דרמטי השתמשי בשפתון ניטרלי ואם בחרת בשפתון דומיננטי  הקפידי ששאר האיפור יהיה ניטרלי". כמו בכל קלישאה גם בזו יש מידה של אמת, אבל נראה שחלק ניכר מבנות הארץ הלכו עם הכלל רחוק מידי. לא כאקט של מרדנות אלא כטעות תמימה של הבנת הנקרא (מורים להבנת הנקרא שימו לב!). אני אסביר: אומרים על הישראליות שהן המוניות ונעדרות כל חוש אופנתי. אז שיגידו, יכול להיות שיש אמת בדבר. מה שלא יכולים לקחת מאתנו זה את הנאמנות ואת האומץ ללכת "עד הסוף" עם כל  טרנד ולטעון שזו הבעיה העיקרית שלנו. בעיניי זה לא שורש הבעיה שכן אם נשווה את עצמנו לאיטלקיות (מישהו אמר קורבנות אופנה?) ,לרוסיות (מישהו אמר No Logo?) ולצרפתיות (מישהו אמר מיוחדג'ות?) נראה שאין שום הבדל בהנחות היסוד שלנו ושלהן. במה כן יש הבדל? בתוצאה. אנחנו פשוט אוהבות קיצורי דרך בבחינת "אמרו שפתון כתום/אדום, אז מה הבעיה נשים שפתון". כך את רואה בחורות "טרנדיות"  הממהרות לעבודה ב-6 בבוקר עוטות שפתון אדום/כתום זרחני. הבנתי שזה הטרנד אבל  זה לא קצת מוקדם לאיפור ערב? לחלופין יש אושיות אופנה שמסתפקות אך ורק בשפתון על מנת להיראות "זוהרות" . נו באמת, קונסילר ואולי קצת פודרה הייתה תורמת הרבה יותר למראה הזוהר מאשר עגלי זיעה ועיגולים שחורים מתחת לעיניים.

הפתרון:

אם כבר שפתון דומיננטי אז רצוי לדאוג לבסיס איפור מתאים. לא חייבים מייק-אפ אבל טיפה פודרה, קונסילר ושיער מסודר יעשו את העבודה. אין שום דבר מחמיא בשפתון המתאים באורח פלא לצבע הפצעון שצץ לך על המצח, אין שום דבר ניטרלי בעיגולים קהים סביב העיניים. אני לא מדברת על המראה המטויח. הדגש הוא על קצת פודרה  וקצת  קונסילר. לא כדאי ללכת לקיצונות השנייה כי אז נראים כמו "Hatchet Face" מהסרט Cry Baby.

(?Isn't she lovely מכאן)

מכנסיים בהירים צמודים מידי

אני אישית מאוד בעד מכנסיים בהירים במיוחד בחודשי הקיץ, אבל גם כאן קצת מודעות לא תזיק. לפני יומיים נכנסתי לסיבוב קצר בחנות בגדים וכמעט התעוורתי: שתי נשים מדדו מכנסיים לבנים מבד סינטטי ונמתח. במקום להסתכל במראה הן היו עסוקות בלחלק אחת לשנייה מחמאות ועצות בסוגיית סגירת הרוכסן. המכנסיים שהן לבשו היו כל כך צמודים שיכולתי לראות כמה פעמים הן ילדו, שלא לדבר על החוטיני אה-לה פאם פאטל  עם הכיתוב Eat this. אכן תמונות קשות.

הפתרון:

אם הסובבים יכולים לשמוע את הרוכסן שלך בוכה ומתלונן- תקני שתי מידות יותר. אין? וותרי. אם אבא שלך מתעקש שתשבי ליד הקיר בארוחה המשפחתית כנראה שהחוטיני שלך הוא סוד גלוי והוא ממש לא רוצה שדוד חיים יריץ עלייך בדיחות שיאלצו אותו להכריז על ונדטה. אם עברת את גיל 13 ואת לא מתעמלת קרקע רומניה, סביר להניח שיש לך צלוליט- Say no to spandex . לא מעניין אותי מה אומרים, לכווולן יש צלוליט ואני אישית לא רואה בכך מפגע אסתטי חמור. רק מה לא כל העולם צריך לראות אותו כל הזמן ובכל מצב. כשאומרים "גומות חן" מתכוונים לגומות שנמצאות על הפנים ולא באזורים אחרים בגוף האדם. בד טבעי יחמיא הרבה יותר.  

(לכווולן יש צלוליט מכאן)

מילה של מילה זו מילה

סוגיה מעניינת טורדת את מנוחתי לאחרונה, סוגיות זה דבר לא סקסי, לא קליל אבל כן אופנתי משום שבסופו של דבר כל פילוסופיה היא אופנה (ציטוט מהפילוסוף הפרטי שלי). הסוגיה נוגעת ליחס שלנו לבעלי החיים שלנו. אני מתכוונת לבעלי החיים שסובבים אותנו כמו כלבים וחתולים והיחס שלנו אליהם.

כל חיי גדלתי עם בעלי חיים. היו לי תוכים, צבים, אוגרים, כלבים וחתולים. אני מעריכה ואוהבת את היצורים החכמים והאוהבים הללו ולא יכולה לדמיין את חיי ללא נוכחותם. לכן, לאחרונה אני מרגישה כמו סוג של חייזר בכל פעם שכאני מוציאה לטיול את מילה, הכלבובה האופנתית שלי.

לאחרונה, כשאני מוציאה את הכלבה שלי, אני מקבלת יותר ויותר תגובות הנעות בין פחד טהור לבין אגרסיביות דידקטית ופטרונית. מה קרה?  קודם כל חשוב לציין שהכלבה שלי היא כלבה קטנטונת מעורבת שוחרת שלום, "ילדת כפות" אלגנטית שכבר בשנות ילדותה הוכרזה על ידי הסביבה כ"קדושה" (אני מחכה להכרה רשמית במעמדה מצד הוותיקן). היא עושה את צרכיה רק במקומות המורשים (מעבה השיחים), משגיחה על הבובות שלה ובמיוחד על ריקרדו האריה  ומתאהבת בכל חתול אפשרי ללא קשר למידת הרשעות שלו (והרשע מכולם הוא קליגולה- החתול שלי). היא מפחדת מילדים, זבובים ועצמות מלאכותיות. אז איך זה שהיא זוכה למעמד של רוטווילר כשהיא יוצאת לטיול ברחוב?

 ילדים קטנים נצמדים בפחד אל הוריהם תוך צעקות  "כלב, כלב" + בכי היסטרי של הילד + הרמת הילד על הידיים וכל זה כשאני במרחק של 40 מטר מהם. מובן שאלו פחדים שמקורם לא בילד אלא בהורה עצמו והם רציונאליים באותה מידה אם אצא עם לרחוב עם "אוגר תקיפה". האם אתם באמת יכולים לחנך את הילד לאהבת אדם/ אהבת החיים אם הוא מפחד מיצור חי שקצת שונה ממנו?  כמובן שיש ילדים שמיד רוצים ללטף את הכלבובה ואז אמא היסטרית קופצת על הילד בתמרון שלא היה מבייש לוחם שייטת ו"מצילה" את פרי בטנה מהיצור הפראי.

אבל לאחרונה גיליתי שיש אנשים שמשתמשים בחיות המחמד כתירוץ ליצור קונפליקט שינעים ויאיר את שגרת  יומם האפרורית ולראייה שלוש תקריות שקרו לי בימים האחרונים: התקרית הראשונה התרחשה אחרי טיול ארוך בו מילונה החליטה שהיא חייבת לבקר בדשא שנמצא מאחורי הבניין בו אני מתגוררת. היא התחילה לרחרח, לאכול דשא וסתם נהנתה מחברת החתולים שאני עצמי הייתי נמנעת מלבוא במגע עימם. פתאום משום מקום צץ לו איזה מטיף שחזר בלופ על אותו משפט " ילדים משחקים פה". הסברתי לו שהיא לא עושה כלום, רק מרחרחת. בתגובה הוא שלח אותי לבית שלי (זה הבית שלי), הסביר שוב ושוב ש"הילדים משחקים פה", הסביר לי בדיוק לאן אני צריכה לחזור (לא למקום גיאוגרפי אלא למקום אנטומי של אמא שלי). עכשיו, אני מודה אני לא מהבחורות שיפגעו מכך, זכיתי למה שנקרא "ג'ורה" פוגענית במיוחד ולכן הרשתי לעצמי להישאר ולחקור את התופעה על ידי מתן תשובות סטייל סוקרטס " האם עצם היותה כאן מפריע לך?" . לא סוקרטס ולא נעליים, הבן אדם המשיך לטעון "ילדים משחקים פה". גם ראיות לא עזרו, הראיתי לו את השקית שבה אאסוף כל חומר ביולוגי שידרוש איסוף ושוב זכיתי לאותה תשובה סתומה.

התקרית השנייה מזכירה לי את הסיפור על פרסאוס. הלכתי לתומי ברחוב ואז מילוסוביץ' החליטה לאכול עשב (היא דואגת לגזרה שלה) ואז זה קרה... שמעתי צעקות היסטריות ובתור מומחית בלתי מעורערת לסרטי אימה, נכנסתי למצב המכונה "הכה את הזומבי". אחרי שראיתי שאין שום זומבי בסביבה הפעלתי את החשיבה הרציונאלית והבנתי שאנחנו מהוות את הגורם לכל הבלאגן. שתי נשים זקנות לבושות בכותנות לילה עם שיער סתור ומדובלל  זעקו באימה " תלכי מפה! זו לא משתנה לכלבים! תסלקי את היצור הזה מפה!". בקול שקט השמור לזקנות זועמות הסברתי להן שהיא אוכלת עשב ולא משתינה. בתגובה הן הפכו לגריות (המכשפות מפרסאוס): כל אחת מהן תפסה את ההליכון שלה ובכוח רצון אדיר הן התחילו לרדת במדרגות בעודן צועקות בזעם " זו לא משתנה לכלבים!!!". כל מה שהיה חסר להן זו עוד אחות ואת העין שהן נוהגות להעביר ביניהן. עכשיו באמת שיש לי כבוד למבוגרים אבל אין לי שום כבוד להיסטריה בלתי מוצדקת מה שגם כן בחיים שלי לא שמעתי על משתנה לכלבים. יותר מכך לפני שפונים לבעלי הכלבים ודורשים מהם לשמור על ניקיון ראוי שבני האדם עצמם ישמרו עליו. המקום "הפסטוראלי" שבו מילה בחרה לאכול עשב התהדר בשקיות במבה, בקבוקי מיץ, פחיות רדבול ריקות וכמה מוצרי היגיינה נשית. מקום ראוי, לכל הדעות, לשמור עליו מפני השתן המסוכן של הכלבים.

התקרית השלישית קרתה לפני כמה ימים. נפגשתי עם אמא שלי והסעתי אותה הביתה. כשחניתי ראיתי מין כלבלב  קטן שוכב על המדרכה. מפני שנאסר עליי להביא עוד בעלי חיים הביתה המשכתי ללכת תוך כדי דקלום המנטרה "זו לא הבעיה שלך, הוא של מישהו, תמשיכי ללכת". אבל כשראיתי קבוצת ילדים מלווים באימהות שלהם (!!!) מתחילים להשליך עליו אבנים, לא יכולתי להמשיך להתעלם. אתם מבינים? הילדים "המוצלחים" שלהן משליכים אבנים על יצור חי והן עומדות שם גאות ומחייכות באושר כאילו ילדיהן תופסים פרפרים בשדה. ממש מלאכים קטנים, אני שוקלת לשלוח מוח אלקטרוני לאימהות שלהן. כשהתקרבתי ראיתי שזה ארנב קטן, חמוד ומפוחד. מיד התקשרתי לאוטוריטה לענייני בעלי חיים במצוקה- אמא של בעלי ותוך שתי דקות היא מצאה לו בית חם וכעת הוא חי באושר ואושר בחברת ארנבונים זקנים. כנראה שהוא היה ארנב ביתי (הוא מתלטף עם הבעלים החדשים שלו) ומישהו החליט להיפטר ממנו. ואיזה מקום יותר טוב הוא היה יכול למצוא אם לא את מגרש החנייה ליד הבית. עוד גאון התגלה, תתקשרו לוועדת פרס נובל.

אני יודעת שתמיד היו מקרים מזעזעים מבחינת יחס בני האדם לבעלי החיים, אבל בזמן האחרון אני מרגישה מעין הסלמה בעניין. כמו שאמרתי, כל חיי היו לי בעלי חיים אבל רק לאחרונה אני זוכה לתגובות בלתי רציונאליות בעליל. נראה שאנשים תוכנתו להגיב באופן מסוים דווקא לנוכחותם של בעלי החיים. למה תוכנתו? כי מי שמוכן לצעוק, לזעום ולאיים על בעלי הכלבים בשם הניקיון אבל לא טורח להרים שקית ולהשליכה לפח הוא אדם שמתנהג באופן לא רציונאלי אם לא צבוע. נראה שכל מה שהוא מעוניין בו זה יצירת קונפליקט-קצת אקשן. כל מי שמטיף לאהבת האל, האדם והבריות ועומד ומחייך כשיצור חי סובל מנחת הזרוע של פרי בטנו הוא מטורף. אדם כזה פוגע לא רק ביצור החי אלא גם בילד שלו. כל אותם יפי הנפש שמוכנים להטיף לך שעות על מה ראוי ומה לא אבל מסוגלים לזרוק את הכלב שלהם מזה חמש שנים רק כי הם זכו ב"הכל כלול" בטורקיה הם אנשים מתוכנתים בעיניי. "מתוכנתים" כי אני מסרבת לקבל את העובדה שהם אכן חשבו על מה שהם עושים, הם רק עשו.

לא חייבים לאמץ כלב/ חתול/אוגר/נמייה ננסית (הפנטזיה האחרונה שלי) בשביל להיות בני אדם, למרות שמי שכן בוחר לעשות כך רק מרוויח. אבל כן חייבים להעריך את היצורים הללו ולהתייחס אליהם בכבוד ואהבה, כי בסופו של דבר אם יש ערך לחיים יש ערך לכל מה שחי.

על סוסים ומברשות




האמירה "סוס מנצח לא מחליפים" מלווה אותי רוב חיי. מה זה אומר? זה אומר שאם אהבתי מסעדה מסוימת אני אחזור אליה שוב ושוב עד שתקרה פאשלה כלשהי, כך גם לגבי פאבים ואפילו בגדים. דוגמא טובה זה החיפוש האובססיבי שלי אחר ד"ר מרטינס חדשות אחרי שהישנות שלי (עוד מתקופת הצבא) נקרעו. זו הייתה משימה בלתי אפשרית כמעט, המצוד החל הרבה לפני הקאמבק שהם עשו. אבל העקשנות משתלמת מצאתי זוג בחנות בפתח תקווה. בהתחלה זכיתי בעיקר לתגובות גיחוך ומבטים נוסטלגיים אבל אז עיתוני אופנה הכריזו על הקאמבק של הדוקטור והגיחוך התחלף בשיח של יודעי דבר דה-לה-שמאטע שאמרו "ברור. זה מה שלובשים עכשיו בלונדון". בקיצור, יש לי שמלות יותר זקנות מסבתא שלי (והיא די עתיקה), חולצות שעברו איתי את המעבר מהחטיבה לתיכון ונעליים שראו את רבין וערפאת חותמים על הסכם שלום. טוב נראה לי שהבהרתי את עצמי.

לשם מה כל ההקדמה? אז אני אסביר: תמיד חשבתי שאני יודעת להתאפר ולהוציא מעצמי את המיטב מבלי להראות כמו דראג קווין או לחלופין כמו ילדת טבע מוכת קמטים ומסקרה. הרי כל מה שצריך זה אייליינר, צללית ואצבעות. ומה אתם יודעים, לאחר התבוננות בתמונות מחתונה שהייתי בה נחרדתי לגלות כי אין לי מושג ירוק כיצד לשים מייק-אפ, צללית או סומק. בכל אופן, בכל התמונות נראיתי קצת ירקרקה, מזיעה כשאת עייני הענוגות מעטרים שני עיגולים שחורים שאמורים ליצור מראה מפתה וחולמני של Bed room eyes (אולי רק בסיוטים). שאלתי את עצמי מה אני עושה לא בסדר? הרי אני עוקבת אחר כל טרנד חדש, אני יודעת מה הולך היום עיניים מעושנות או בוהו שיק, יש לי רקע בציור וחוש אסתטי אז מה השתבש?

מיד הפסקתי להשתמש בכל מוצר שהוא לא קונסילר ומסקרה והתחלתי לחפש פתרון למשבר הזהות הזה. עד שיום אחד ראיתי סרטון ביוטיוב ובו בחורה מלמדת אנשים את רזי האיפור. כמובן שזו הייתה ניק לבית  Pixiwoo. חוץ מהכישרון המטורף והטכניקה החדשנית שהיא הפגינה, היא השתמשה גם בכמות בלתי מבוטלת של מברשות איפור, צלליות ותכשירים שלא ידעתי על קיומם. ואז זה הכה בי- הפכתי לסוג של דודה.

נו אתם מכירים את הגברות הנאוות שעדיין בטוחות כי תוחם שחור הולך מצוין עם ליפסטיק וורוד שמשתלב נפלא עם פס אייליינר אה-לה קליאופטרה וכל זה יוצר מראה הרמוני שאין כדוגמתו רק אם מוסיפים לכל האנסמבל הזה צבע שיער אדום זועק. אני לא מתווכחת עם זה משום שהזמנים משתנים ומה שנראה לנו יפה היום עלול להראות ממש מזעזע לדורות הבאים. יכול להיות מאוד שכשאותה הדודה הייתה בת עשרים היא יכלה ללמד את קוקו שנאל מה זה שיק. הבעיה נוצרת כאשר לא הולכים עם רוח הזמן תוך כדי התחשבות בגיל, מעמד והאופי. יותר מכך, אם לא מיישמים טכניקות חדשות ומתעקשים לעשות את אותו פס שחור כמו שעשינו כשהיינו בתיכון, גם נראים כך. וזה מראה ממש לא מלבב.

הזמן נוגע בבני אנוש לאט לאט באופן כמעט בלתי מורגש. נראה לי שאף פעם לא היה מקרה בו מישהו הלך לישון צעיר וקם זקן (ולא לא באופן מטאפורי) ולכן כדאי לשים לב לאותם השינויים העדינים שקורים בעולם ולראות כיצד אנחנו יכולים להתאים את עצמנו או אותם אלינו. נראה לי שרק ככה אפשר להמשיך להתבגר אבל לא להזדקן.

אבל כל זה לא מספיק. יש עוד סוד קטן, מאין אמיתה מעשית שגיליתי בעת שיפוץ ספונטאני של הדירה הראשונה שלי ושל בעלי: יום אחד בחופשת סמסטר קמתי והחלטתי שהולכים לשבור את הקיר של המחסן על מנת להגדיל את הסלון. שברנו, נותרה רק בעיה אחת בדמות ערימה ענקית של פסולת בניין שאותה התחלנו לאסוף עם הידיים לתוך שקיות. לאחר כמה שעות מסויטות במיוחד השגנו את חפירה ואז סיימנו את העבודה תוך חצי שעה. אחר כך ניסינו לקדוח בבלטות על מנת להרכיב את קיר הגבס. לאחר שעתיים של תסכול חבר שלנו שעזר לנו בשיפוץ הביא פטישון ומה אתם יודעים, לקדוח חור בבלטה לקח בדיוק שנייה וחצי.

אז הבנו "חוק הכלים הנכונים". כלומר, על מנת לעשות את העבודה בצורה מהירה, מקצועית וקלה צריך את הכלים הנכונים. מלווה במחשבה הזו התיישבתי מול ebay והזמנתי כמה מברשות איפור של Bobbi Brown. ביום שהן הגיעו ניסיתי אותן וגיליתי שחוק הכלים הנכונים תקף גם בעולם האיפור גם אם השפכטל קצת שונה. לפעמים הרצפה כן עקומה משום שכעת עם המברשות האלה גיליתי כמה אני כן יודעת וכמה כישרון כן יש לי.

הצעה שלי: תעמידו את "חוק הכלים הנכונים" במבחן- תתפלאו כמה תתרשמו מעצמכם.


(סט: מייק-אפ, דוגמנית: אני, צלם: תום)



יש אלטרנטיבה?

לפני יומיים עמדתי מול ארון הבגדים שלי והבנתי שאין לי מה ללבוש. כן יש לי מלא בגדים אבל החולצות האלגנטיות שלי נהרסו הודות לדאודורנט מרושע, הג'ינסים האהובים עליי התבלו, לשמלות אין לי חשק וממש נמאס לי מהסריגים הדקיקים שלבשתי בחורף האחרון בדבקות.

נכנסתי ללחץ ששחרר את החרדות, שבתורן הביאו תסריטי אימה שונים לראשי. למה חרדות? כי אני ממש אבל ממש שונאת לעשות שופינג. כמובן שזו סתירה שלא מתיישבת עם אהבתי לאופנה. אז אני אסביר: פעם אהבתי לשוטט בין חנויות האופנה, לבחור פריטים יפים ולהתלונן שאין לי מספיק כסף לרכוש את כולם. היו אלה ימים תמימים ונפלאים, ימים שפריטים יפים היו קיימים לא רק בחנויות מעצבים אלא בכל חנות ממוצעת.

באותם הימים שם כמו קלווין קליין התקשר אצלי בעיקר לבושם, לתחתונים יקרים וג'ינסים צמודים. אז לא ידעתי מה זה Birkin ו-BULGARY  נשמע לי כמו סוג של גבינה. אז לא הייתי צריכה אותם על מנת להגשים פנטזיה אופנתית. כדי להראות כמו גוון סטפני בקליפ  של NoDoubt היו מספיקים 70 שקלים לרכישת שמלה דומה ואיכותית, כרטיסיה, שפתון אדום (למתקדמות) וSun In-   (כדי שאימא לא תרגיש).

היום זה סיפור אחר לגמרי. היום חווית הקנייה הפכה בשבילי לסיוט ממשי, סוג של חלום בלהות שמוציא ממני אגרסיות, תסכולים ונוגע בכל נקודה אפשרית של חוסר בטחון. בכניסה למתחם קניות או לקניון, הלב שלי מתחיל לדפוק ולא מהתרגשות. כמו אישה מוכה אני חוזרת ואומרת לעצמי "היום זה יהיה אחרת, הם לא התכוונו".

אבל אז זה מתחיל... אני נכנסת לחנות ואינסטינקט המלחמה מתחיל לפעול... קודם כל צריך להחליט אם ליצור קשר עין עם המוכרים. מצד אחד לא להגיד שלום זה לא מנומס. מצד שני קשר עין עלול לעורר מתקפה מסוג "אפשר לעזור?" (רק נכנסתי) "את צריכה שרות?" (?!) "את מחפשת משהו מסוים?" (כן בגדים בתוך חנות בגדים).

אם כבר יצרת קשר עין, תגלי שהמוכרת/ המוכר הספיקו לבחון אותך מכף רגל ועד ראש והסיקו את המסקנות המתאימות: גלגול עיניים = את שמנה מידי/ ענייה מידי/ זקנה מידי/ אין לך מה לחפש פה. מבט אמפאתי המלווה בחיוך חמים =  אני אעזור לך, נשמה אופנתית אבודה שכמותך. גם את יכולה ללבוש ג'ינס נמוך וחונק, גם לך יכול להיות חריץ אינסטלאטור. אם תרצי אין זו אגדה.

בשלב השני אני מוצאת את עצמי עוברת שוב ושוב על היצע החנות ולא מוצאת כלום, ממש כלום. גופיות שקופות שנראות כמו הגופיות שאני ישנה איתן בקיץ, יש לי מספיק והן עלו לי 20 ₪ ולא 200. מכנסיים דהויים, יש לי בשפע. אני רוצה כאלה שנראים חדשים ורצוי שיהיו להם מכפלות (מה הקטע עם הוויתור על המכפלות לאחרונה?). אני מחליטה לוותר אבל אז אני נזכרת שאני חייבת לקנות משהו. הרי אני לא יכולה להופיע לפגישות בפיג'מה או להמשיך ללבוש סריגים בשיא הקיץ.

אני לוקחת כמה פריטים ניטראליים ונכנסת לתא המדידה ואז הזוועה האמתית מתרחשת... אני מנסה שלא להסתכל במראה. כמו כולם אני יודעת שהתאורה בתוך תאי המדידה תגרום גם לבר רפאלי להראות כמו אישה בת 70 מפוצצת בצלוליט וכמו כולם אני מתפתה להסתכל. אוי הזוועה! באצילות נפש אני מתעלמת מהדמות המשתקפת במראה ועוברת לשלב המדידה.

 אחרי פריקת כתף אני מצליחה להיכנס לתוך חולצה שבחרתי בלית ברירה ומגלה שהיא מתפוצצת באזור החזה. אני ממש מתאפקת לא לבכות/ לצאת למסע נקמה בין חנויות האופנה סטייל "רוצחים מלידה". הרי עשיתי הכול. נזהרתי. לקחתי חולצה במידה 42 ואני מידה 36. האם שלוש מידות יותר זה לא מספיק?!!! אני גם לא נמנית בין "ברוכות החזה" אם כבר אני בצד השני של הסקאלה. אז למה אני מרגישה כמו פמלה אנדרסון? ולמה כל העולם צריך לדעת את צבע החזייה שלי, שנראית בבירור בחריץ שנוצר בין הכפתורים המתוחים?

אני מחליטה למדוד את המכנסיים ותוהה אם הוסיפו פרמטר נוסף בקביעת מידות הבגדים: כף הרגל שלי לא נכנסת. אתם מבינים? אני לא מצליחה להשחיל את כף הרגל לשולי המכנסיים! זה כבר ממש "אזור הדמדומים". זוג מכנסיים אחר מגלה לי שחסרים לי עוד 30 ס"מ לגובה ושמבנה הגוף שלי ממש מעוות. כנראה שהאישה הממוצעת לתפיסתם של יצרני הבגדים נראית כמו בת יענה. כלומר רגליים של ג'יזל ותחת של בת' דיטו. אני עוזבת את החנות בזעם והולכת לחנות אחרת. "אולי שם המעצבים לא התחרפנו לגמרי" אני חושבת לעצמי. אבל גם שם הסיפור חוזר על עצמו רק בגרסה קצת יותר משעשעת, אם לצחוק או לבכות עדיף לצחוק.

פתאום אני מבינה, הם הבעיה ולא אנחנו.  אנחנו לא שמנות מידי או רזות מידי, לא גבוהות מידי ולא נמוכות מידי. רוב האנשים מתקשים למצוא בגדים ראויים בלי קשר למידה ולגובה. את המשפט "אני לא מצליחה למצוא בגדים לעצמי" אפשר לשמוע מנשים שמנות, רזות, גבוהות ונמוכות. אז הבעיה היא בהיצע הקיים ולא במבנה הגוף.

נראה שיבואני/יצרני הבגדים בישראל בנו מאין אבטיפוס של הישראלי המצוי שלא מתאים באמת לאף ישראלי. אחרת איך אפשר להסביר את זה שבסניפי חו"ל ובסניפי הארץ של אותה רשת אופנה מוצאים דברים אחרים לגמרי מבחינת האופי העיצובי, מבחינת האיכות ואפילו מבחינת המחיר.

למה כשאני נמצאת באותה הרשת בחו"ל אני צריכה להחזיק את עצמי מלרכוש את כל החנות וכאן אני לא מצליחה למצוא חולצה? אומנם אנחנו נמצאים במזרח התיכון אבל אנחנו יודעים להעריך איכות ויופי לא פחות טוב מכל אירופאי.

מאיפה הגיע גם השוני במידות? בארץ, ניחוש המידה המתאימה הוא תהליך ערוך ומורכב המצריך יכולות של ד"ר למתמטיקה, ידע מעמיק בתיאוריות הקוונטים ויכולת עיבוד נתונים מהירה. פעם את 44 ופעם 34. בשביל מה זה טוב? זה נהיה ממש גרוע כשאת מעל המידה 42. לא פעם ולא פעמיים ראיתי נשים על סף התמוטטות עצבים מנסות להיכנס לבגד עליו מתנוססת מידתן ולא מצליחות להכניס אליו את פרק כף היד שלהם. בכאב לב הן קופצות כמה מידות (בהנחה שיש) ומקבלות את אותה התוצאה. לרוב בדיקה פשוטה תגלה שמידה 44 היא בכלל 38, אבל איזה כאב לב. מה אנחנו אומה של דוגמניות על או לחלופין כל הקונות הן ילדות בנות 11?

והמחירים ממש מטורפים. טוניקה שמתאימה בעיקר לים עולה בממוצע 400 ₪ כששיטוט קצר ב-Ebay יגלה כי אותה הטוניקה בדיוק עולה 2 דולר כולל משלוח. כשחשקה נפשי בפלאטס של Tory Burch גיליתי שבארץ הן עולות 2000 ₪ (!) זה כבר ממש חסר פרופורציה. אני רכשתי אותם במכירה פומבית ב-70 דולר (כן מקוריות). במחיר של שמלה ממוצעת בארץ רכשתי 2 של קלווין קליין עם תגיות והכול.

מצד אחד Ebay זה הפתרון המושלם ומצד שני לפעמים את רוצה למדוד, לקנות וללכת ולא לחכות שבועיים. אני מקווה שהמצב הנוכחי בשוק האופנה הישראלי הוא מצב זמני. מאין "בועה" שבסופה נוכל לקנות בגדים יפים ואיכותיים, במידות הגיוניות ובמחירים שפויים.         

אחרי המסע המפרך בזירת השופינג המתוארת בפוסט זה, הדבר האחרון שהיה לי חשק אליו זה להצטלם. מי שהצילו את המצב היו מילנה היפיפייה והצלם יהונתן. תיהנו (אגב הנעליים שהיא לובשת הם נעלי טורי בורץ' המתוארות בפוסט והשמלה בעיצוב דפנה לוינסון).   

(סט: מילנה LBD, דוגמנית: מילנה כהן, צלם: יהונתן)

הצילו את הטסטוסטרון!

כמה פעמים שמעתם את המשפט "אני לא פמיניסטית"? אני מניחה שלא פעם ולא פעמיים. אני עצמי אחת מאלה שממהרות להגיד את המשפט... ולמה? מכמה וכמה סיבות: הסיבה הראשונה והעיקרית היא הרדיקאליות הנדרשת כיום מאישה שמכנה את עצמה "פמיניסטית".

קחו לדוגמא את מירב מיכאלי. אני אקדים ואומר שאני באמת ובתמים מערכיה אותה וזו לא חנופה: היא אומרת מה שהיא חושבת, מגבה את דעותיה על ידי טיעונים כבדי משקל ובעיקר חיה איך שהיא רוצה. הבעיה היא שברגע שהיא הכריזה על עצמה כעל פמיניסטית כבל עם ועדה היא התחילה לפנות לכל העולם ובעלו, סליחה "בן זוגו", בלשון נקבה. אין שום בעיה עקרונית עם אופן הפניה מסוג זה רק מה, זה נשמע ממש מאולץ ואילוץ בעיניי דומה מאוד לכפייה. ואם אני אישה משוחררת, אז בטח ובטח שאין לי שום רצון לחוות כפייה מסוג כלשהו. גם אם היא באה לטובת הכלל ומכיוון ה-Good galls.

יותר מכך, בא לי להגיד "בעלי" ולא "בן זוגי" וזה לא כי אני חושבת שאני רכוש של מישהו או כי אני מתעקשת להנציח את המונח המסורתי ולתאר מה הוא בדיוק עשה כדי להיות בעלי. בא לי להגיד "בעלי", אך ורק משום שהמונח "בן זוגי" מצריך הסבר ארוך וחושפני לגבי מהות הקשר: זה בדיוק כמו להגיד "ידיד"  כדי לציין את היעדרותם של יחסים אינטימיים בקשר. "בן זוגי" מעורר התעניינות מיותרת ומשעממת  כמו "אתם נשואים?כן/ לא, למה? כמה זמן? איפה התחתנתם?" וכו'.

בא לי לשים זוג עקבים מהממים אבל מכאיבים ביותר ולא, אני לא שמה אותם כדי להראות פגיעה בעיניים גבריות. להיפך, לדעתי זה משדר כוח וסתם עושה אותך קצת יותר גבוהה. בא לי לעשות דיאטה כדי לראות את עצמי במראה ולחייך ולאו דווקא "לקבל את עצמי". זו אישה חופשייה בעיני. אישה שאף אחד לא שחרר אותה כי היא לא כלואה בשום מגדל.

הסיבה השנייה לכך שאני לא קוראת לעצמי פמיניסטית היא רמת האפליה והשוביניזם שחלק מאותן הפמיניסטיות מפעילות על בני המין השני. זאת מבלי להבין את מידת הפגיעה הן בעצמן והן במושא הביקורת. למה אני מתכוונת?

לפני חודשיים ישבתי במסגרת לימודית ועלתה השאלה "מי משלם על מי בדייט?". תודו שזו שאלה שנטחנה בכל רובד אפשרי. יש טיעונים הוגנים וחכמים לכאן ולכאן. אבל זו שאלה שכל אישה ואישה עונה עליה בעצמה ולעצמה. זו החלטה של כל אישה ואישה, של כל זוג וזוג. אני החלטתי בשביל עצמי שחשוב לי שהגבר ישלם. לא כי אני חלשה ונתמכת. לא כי הוא חזק ושולט אלא כי בא לי לרגיש מחוזרת. גם היום אחרי שמונה שנים של זוגיות וחשבון משותף, אני נותנת לו לשלם. בקיצור, כל מה שאמרתי תוך כדי הדגשת נקודת המבט שלי  בעניין זה שאני מעדיפה שהגבר ישלם. זכיתי למבטי בוז, זלזול והרצאה שלמה שנועדה ליידע אותי שהנשים קיבלו זכויות הצבעה/ שהן לא חייבות לשבת בבית ולדאוג לניקיונו/ למידת הסיפוק של הגבר וכי יש לנשים זכות לקריירה ולהגשמה עצמית.

הודיתי להן מקרב לב על כך שהראו לי את האור, את אוצר האמיתות המוחלטות, את הדרך המיוחלת לשחרור ואת דרך המחשבה הנכונה (נכון ל-2011). הודיתי להן מבלי ליידע אותן שהסלון בו הן יושבות שופץ פיזית על ידי (יחד עם בעלי וחבר טוב) כולל סחיבת שקים, "קונגו", העברת נקודות חשמל ובניית קירות גבס. לא אמרתי להן שיש לי חגורה שחורה באומנות לחימה וכמה תארים נחמדים וחוויות שהולכים עם זה. כמובן שלא ציינתי ששתי הנשים שאני מעריכה מכל (זהירות קלישאה: חוץ מאמא שלי ואמא של בעלי) הן המלכה אליזבת וסימון דה-בובאר (כן קראתי את שני הכרכים. אהבתי והחכמתי).

בהמשך השיעור שמעתי מהמשתתפות כי הגברים הן ילדותיים וטיפשים עד כדי גיחוך; הרי הגברים האלה לא יודעים לבצע 20 פעולות סימולטנית (וזה כמובן שזה מעיד על טיפשות). רוב הבנות שאני מכירה ואני ביניהן יודעות להתרכז רק בדבר אחד בזמן נתון וממש לא הייתי מתארת אותן כטיפשות. multitasking  זה חרטא ואולי סוג של תירוץ לחפיפניקיות תוך השקטת המצפון.

הוסבר לי גם שגברים הם סוג של עבדים נרצעים לתשוקותיהם, מאין "כלבי פאבלוב" שמתחילים לרייר למראה מחשוף וחסרי אונים מול יכולת הפיתוי הנשית. אם זה היה נכון ייתכן שגדולי הסופרים, שברובם עדיין גברים, היו כותבים ספרים אחרים לגמרי: במקום "החטא ועונשו" היינו מקבלים משהו "הזונה שהחזירה אותי בתשובה" ו "נוטות החסד" של ג'ון ליטל היה כנראה עוסק במגוון הפירושים הפורנוגראפיים שניתן לתת לשם הספר ולא בסוגיות קשות ומטרידות.

טוב נסחפתי... כל מה שאני רוצה להגיד זה שאם דברים דומים היו נאמרים על נשים הרי שתיכף ומיד הדובר היה מוקע/ נצלב/ נדרש להתנצלות מיידית ודרמאטית. אבל כשזו דוברת, הכול בבחינת " דברי ולכלכי חופשי". זה לא הוגן, לא שוויוני ובטח לא ליבראלי. אולי הגיע הזמן להודות שאנחנו שוביניסטיות לא פחות מהבבון שעומד ברחוב ומפיק קולות של "אוווווווווווווווו, איזה כוסית". המון בנות שוביניסטיות גם כלפי בני הזוג שלהן: הרצון לשלוט, לכוון ולהסביר תוך כדי התנשאות. האם זו לא פטרונות?

מה הקשר לאופנה?

שמעתי לא פעם ולא פעמיים ביקורת קשה על אופן לבושם של הגברים הישראלים: חריץ אינסטלאטור/ חולצות וחליפות נצנצים הזויות/כרס נשפכת שמודגשת על ידי חגורה הדוקה וכו'. אבל האם אנחנו לא האשמות העיקריות במצב? הרי רוב הנשים הן אלה שמחליטות על אופן הלבוש של בני זוגן. אני אתן דוגמא:

לפני זמן מה אני ובעלי נכנסנו לחנות בגדי גברים ואז ראינו אותם: היא חמודה מאוד וקצת לחוצה, הוא שמנמן אבל בעל סקס אפיל. שניהם חיפשו חליפה בשבילו. המוכרת שאלה "אתה רוצה חליפה מבריקה או מאט?" במבט מזועזע הוא הודיע כי בשום פנים ואופן הוא לא מוכן ללבוש חליפה מבריקה. המוכרת הביאה לו חליפה שרק הדגישה את האופי והיופי שלו והאישה התעקשה שחייבים למצוא משהו מרשים ומרשים זה מבריק. אני נהניתי להסתכל עליו בחליפה במרקם המאט שלבש: שמנמן שהפך לסוג של ג'יימס בונד, איזה יופי.

אבל האישה כנראה לא התרשמה ממראה הג'יימס בונד והתעקשה שימדוד את החליפה המבריקה. אז הוא מדד. בחליפה הזו הוא נראה כמו צלופח או יותר נכון כמו איש הפינגווין מבאט מן, שכל מה שהיה חסר להשלמת הלוק זה כפפות מבריקות. ואם זה לא מספיק אז המוכרת האדיבה התעקשה לשדרג את הלוק הכללי עם חולצת ניילון בוורוד בייבי. איך שהן היו מרוצות...

מה הקטע עם וורוד בייבי לחולצות גברים? די נמאס! היה גל של וורוד לגברים בסוף שנות ה- 90 שנמשך קצת ל-2000 אבל מכאן ועד איזו הגמוניה פסיכית של גברים שנראים כמו ברביות, בשביל מה זה טוב? גברים הם לא ברביות והם כן מבינים עניין. וכן גם באופנה.

רוב הגברים יודעים איך הם רוצים להתלבש ורובם רוצים להתלבש יפה מה שלא תמיד מתיישב עם ההחלטות של החצי השני שלהם. האישה מסוגלת להשקיע יום שלם בחיפוש אחר החולצה המושלמת בשביל שתסתיר/ תבליט את נתוניה הטבעיים ולפוצץ 1000 שקל על מגפיים. אבל בקניית בגד עבור הגבר שלה גם חולצת ניילון מהסטנד בסופר נראית בחירה לגיטימית.

(סט:ביזנס מן, דוגמנית:אני,צלם:תום)

אם תעשו משאל קצר בין המכרים שלכם בסוגיה של "איזו חולצת כפתורים אתה מעדיף? עם שרוול קצר או ארוך?" רוב הסיכויים שתקבלו את אותה התשובה בווריאציות שונות "כמובן שעם שרוול ארוך כי מה אני סוכן ביטוח משנות ה-80/ נהג אגד/ דוד שלי... כשחם אפשר לקפל את השרוולים". ועם תתהו מדוע הם לובשים את הווריאציה השנואה עליהם תגלו שהאמא, החברה או האישה עומדת מאחורי הבחירה הלא כל כך אופנתית שלו.

אז אולי נעשה מאמץ גם בשבילם ולא רק בשביל עצמנו, נפסיק לקנות להם כל מיני חולצות ניילון בצבעים מזעזעים, חולצות כפתורים עם שרוול קצר וחליפות מבריקות רק כי אנחנו אוהבות נצנצים. אולי בפעם הבאה נשאל אותם איך הם היו רוצים להראות, מה הם אוהבים ונשקיע זמן, מאמץ וכסף. ואז גם אנחנו נרוויח. כי באמת מגיע להם.

לאורך השנים גיליתי שהגברים ככלל וכפרטים הם עם נפלא, נאמן ועם שמעריך אסתטיקה. לכל מקטלגות הגברים כפראיירים ילדותיים כדאי לדעת שאותה הפעם שהם באו מתל אביב לבאר שבע כי בכית הייתה כי איכפת להם ולא כי הם רצו ממך משהו. מילה שלהם זו מילה ואם היו עושים לך מבחנים גם את היית נכשלת אם לא ידעת למה להתכונן.

בקיצור אולי הגיע הזמן לא ליפול למלכודות שבהן נפלו גברים מטומטמים שטענו כל מיני שטויות כלפי נשים. אולי נהיה באמת פמיניסטיות והכי חשוב ליבראליות. ההפקה בפוסט זה היא מחווה לעם הגברי ולנשים שאוהבות אותם.