יש אלטרנטיבה?

לפני יומיים עמדתי מול ארון הבגדים שלי והבנתי שאין לי מה ללבוש. כן יש לי מלא בגדים אבל החולצות האלגנטיות שלי נהרסו הודות לדאודורנט מרושע, הג'ינסים האהובים עליי התבלו, לשמלות אין לי חשק וממש נמאס לי מהסריגים הדקיקים שלבשתי בחורף האחרון בדבקות.

נכנסתי ללחץ ששחרר את החרדות, שבתורן הביאו תסריטי אימה שונים לראשי. למה חרדות? כי אני ממש אבל ממש שונאת לעשות שופינג. כמובן שזו סתירה שלא מתיישבת עם אהבתי לאופנה. אז אני אסביר: פעם אהבתי לשוטט בין חנויות האופנה, לבחור פריטים יפים ולהתלונן שאין לי מספיק כסף לרכוש את כולם. היו אלה ימים תמימים ונפלאים, ימים שפריטים יפים היו קיימים לא רק בחנויות מעצבים אלא בכל חנות ממוצעת.

באותם הימים שם כמו קלווין קליין התקשר אצלי בעיקר לבושם, לתחתונים יקרים וג'ינסים צמודים. אז לא ידעתי מה זה Birkin ו-BULGARY  נשמע לי כמו סוג של גבינה. אז לא הייתי צריכה אותם על מנת להגשים פנטזיה אופנתית. כדי להראות כמו גוון סטפני בקליפ  של NoDoubt היו מספיקים 70 שקלים לרכישת שמלה דומה ואיכותית, כרטיסיה, שפתון אדום (למתקדמות) וSun In-   (כדי שאימא לא תרגיש).

היום זה סיפור אחר לגמרי. היום חווית הקנייה הפכה בשבילי לסיוט ממשי, סוג של חלום בלהות שמוציא ממני אגרסיות, תסכולים ונוגע בכל נקודה אפשרית של חוסר בטחון. בכניסה למתחם קניות או לקניון, הלב שלי מתחיל לדפוק ולא מהתרגשות. כמו אישה מוכה אני חוזרת ואומרת לעצמי "היום זה יהיה אחרת, הם לא התכוונו".

אבל אז זה מתחיל... אני נכנסת לחנות ואינסטינקט המלחמה מתחיל לפעול... קודם כל צריך להחליט אם ליצור קשר עין עם המוכרים. מצד אחד לא להגיד שלום זה לא מנומס. מצד שני קשר עין עלול לעורר מתקפה מסוג "אפשר לעזור?" (רק נכנסתי) "את צריכה שרות?" (?!) "את מחפשת משהו מסוים?" (כן בגדים בתוך חנות בגדים).

אם כבר יצרת קשר עין, תגלי שהמוכרת/ המוכר הספיקו לבחון אותך מכף רגל ועד ראש והסיקו את המסקנות המתאימות: גלגול עיניים = את שמנה מידי/ ענייה מידי/ זקנה מידי/ אין לך מה לחפש פה. מבט אמפאתי המלווה בחיוך חמים =  אני אעזור לך, נשמה אופנתית אבודה שכמותך. גם את יכולה ללבוש ג'ינס נמוך וחונק, גם לך יכול להיות חריץ אינסטלאטור. אם תרצי אין זו אגדה.

בשלב השני אני מוצאת את עצמי עוברת שוב ושוב על היצע החנות ולא מוצאת כלום, ממש כלום. גופיות שקופות שנראות כמו הגופיות שאני ישנה איתן בקיץ, יש לי מספיק והן עלו לי 20 ₪ ולא 200. מכנסיים דהויים, יש לי בשפע. אני רוצה כאלה שנראים חדשים ורצוי שיהיו להם מכפלות (מה הקטע עם הוויתור על המכפלות לאחרונה?). אני מחליטה לוותר אבל אז אני נזכרת שאני חייבת לקנות משהו. הרי אני לא יכולה להופיע לפגישות בפיג'מה או להמשיך ללבוש סריגים בשיא הקיץ.

אני לוקחת כמה פריטים ניטראליים ונכנסת לתא המדידה ואז הזוועה האמתית מתרחשת... אני מנסה שלא להסתכל במראה. כמו כולם אני יודעת שהתאורה בתוך תאי המדידה תגרום גם לבר רפאלי להראות כמו אישה בת 70 מפוצצת בצלוליט וכמו כולם אני מתפתה להסתכל. אוי הזוועה! באצילות נפש אני מתעלמת מהדמות המשתקפת במראה ועוברת לשלב המדידה.

 אחרי פריקת כתף אני מצליחה להיכנס לתוך חולצה שבחרתי בלית ברירה ומגלה שהיא מתפוצצת באזור החזה. אני ממש מתאפקת לא לבכות/ לצאת למסע נקמה בין חנויות האופנה סטייל "רוצחים מלידה". הרי עשיתי הכול. נזהרתי. לקחתי חולצה במידה 42 ואני מידה 36. האם שלוש מידות יותר זה לא מספיק?!!! אני גם לא נמנית בין "ברוכות החזה" אם כבר אני בצד השני של הסקאלה. אז למה אני מרגישה כמו פמלה אנדרסון? ולמה כל העולם צריך לדעת את צבע החזייה שלי, שנראית בבירור בחריץ שנוצר בין הכפתורים המתוחים?

אני מחליטה למדוד את המכנסיים ותוהה אם הוסיפו פרמטר נוסף בקביעת מידות הבגדים: כף הרגל שלי לא נכנסת. אתם מבינים? אני לא מצליחה להשחיל את כף הרגל לשולי המכנסיים! זה כבר ממש "אזור הדמדומים". זוג מכנסיים אחר מגלה לי שחסרים לי עוד 30 ס"מ לגובה ושמבנה הגוף שלי ממש מעוות. כנראה שהאישה הממוצעת לתפיסתם של יצרני הבגדים נראית כמו בת יענה. כלומר רגליים של ג'יזל ותחת של בת' דיטו. אני עוזבת את החנות בזעם והולכת לחנות אחרת. "אולי שם המעצבים לא התחרפנו לגמרי" אני חושבת לעצמי. אבל גם שם הסיפור חוזר על עצמו רק בגרסה קצת יותר משעשעת, אם לצחוק או לבכות עדיף לצחוק.

פתאום אני מבינה, הם הבעיה ולא אנחנו.  אנחנו לא שמנות מידי או רזות מידי, לא גבוהות מידי ולא נמוכות מידי. רוב האנשים מתקשים למצוא בגדים ראויים בלי קשר למידה ולגובה. את המשפט "אני לא מצליחה למצוא בגדים לעצמי" אפשר לשמוע מנשים שמנות, רזות, גבוהות ונמוכות. אז הבעיה היא בהיצע הקיים ולא במבנה הגוף.

נראה שיבואני/יצרני הבגדים בישראל בנו מאין אבטיפוס של הישראלי המצוי שלא מתאים באמת לאף ישראלי. אחרת איך אפשר להסביר את זה שבסניפי חו"ל ובסניפי הארץ של אותה רשת אופנה מוצאים דברים אחרים לגמרי מבחינת האופי העיצובי, מבחינת האיכות ואפילו מבחינת המחיר.

למה כשאני נמצאת באותה הרשת בחו"ל אני צריכה להחזיק את עצמי מלרכוש את כל החנות וכאן אני לא מצליחה למצוא חולצה? אומנם אנחנו נמצאים במזרח התיכון אבל אנחנו יודעים להעריך איכות ויופי לא פחות טוב מכל אירופאי.

מאיפה הגיע גם השוני במידות? בארץ, ניחוש המידה המתאימה הוא תהליך ערוך ומורכב המצריך יכולות של ד"ר למתמטיקה, ידע מעמיק בתיאוריות הקוונטים ויכולת עיבוד נתונים מהירה. פעם את 44 ופעם 34. בשביל מה זה טוב? זה נהיה ממש גרוע כשאת מעל המידה 42. לא פעם ולא פעמיים ראיתי נשים על סף התמוטטות עצבים מנסות להיכנס לבגד עליו מתנוססת מידתן ולא מצליחות להכניס אליו את פרק כף היד שלהם. בכאב לב הן קופצות כמה מידות (בהנחה שיש) ומקבלות את אותה התוצאה. לרוב בדיקה פשוטה תגלה שמידה 44 היא בכלל 38, אבל איזה כאב לב. מה אנחנו אומה של דוגמניות על או לחלופין כל הקונות הן ילדות בנות 11?

והמחירים ממש מטורפים. טוניקה שמתאימה בעיקר לים עולה בממוצע 400 ₪ כששיטוט קצר ב-Ebay יגלה כי אותה הטוניקה בדיוק עולה 2 דולר כולל משלוח. כשחשקה נפשי בפלאטס של Tory Burch גיליתי שבארץ הן עולות 2000 ₪ (!) זה כבר ממש חסר פרופורציה. אני רכשתי אותם במכירה פומבית ב-70 דולר (כן מקוריות). במחיר של שמלה ממוצעת בארץ רכשתי 2 של קלווין קליין עם תגיות והכול.

מצד אחד Ebay זה הפתרון המושלם ומצד שני לפעמים את רוצה למדוד, לקנות וללכת ולא לחכות שבועיים. אני מקווה שהמצב הנוכחי בשוק האופנה הישראלי הוא מצב זמני. מאין "בועה" שבסופה נוכל לקנות בגדים יפים ואיכותיים, במידות הגיוניות ובמחירים שפויים.         

אחרי המסע המפרך בזירת השופינג המתוארת בפוסט זה, הדבר האחרון שהיה לי חשק אליו זה להצטלם. מי שהצילו את המצב היו מילנה היפיפייה והצלם יהונתן. תיהנו (אגב הנעליים שהיא לובשת הם נעלי טורי בורץ' המתוארות בפוסט והשמלה בעיצוב דפנה לוינסון).   

(סט: מילנה LBD, דוגמנית: מילנה כהן, צלם: יהונתן)