מילה של מילה זו מילה

סוגיה מעניינת טורדת את מנוחתי לאחרונה, סוגיות זה דבר לא סקסי, לא קליל אבל כן אופנתי משום שבסופו של דבר כל פילוסופיה היא אופנה (ציטוט מהפילוסוף הפרטי שלי). הסוגיה נוגעת ליחס שלנו לבעלי החיים שלנו. אני מתכוונת לבעלי החיים שסובבים אותנו כמו כלבים וחתולים והיחס שלנו אליהם.

כל חיי גדלתי עם בעלי חיים. היו לי תוכים, צבים, אוגרים, כלבים וחתולים. אני מעריכה ואוהבת את היצורים החכמים והאוהבים הללו ולא יכולה לדמיין את חיי ללא נוכחותם. לכן, לאחרונה אני מרגישה כמו סוג של חייזר בכל פעם שכאני מוציאה לטיול את מילה, הכלבובה האופנתית שלי.

לאחרונה, כשאני מוציאה את הכלבה שלי, אני מקבלת יותר ויותר תגובות הנעות בין פחד טהור לבין אגרסיביות דידקטית ופטרונית. מה קרה?  קודם כל חשוב לציין שהכלבה שלי היא כלבה קטנטונת מעורבת שוחרת שלום, "ילדת כפות" אלגנטית שכבר בשנות ילדותה הוכרזה על ידי הסביבה כ"קדושה" (אני מחכה להכרה רשמית במעמדה מצד הוותיקן). היא עושה את צרכיה רק במקומות המורשים (מעבה השיחים), משגיחה על הבובות שלה ובמיוחד על ריקרדו האריה  ומתאהבת בכל חתול אפשרי ללא קשר למידת הרשעות שלו (והרשע מכולם הוא קליגולה- החתול שלי). היא מפחדת מילדים, זבובים ועצמות מלאכותיות. אז איך זה שהיא זוכה למעמד של רוטווילר כשהיא יוצאת לטיול ברחוב?

 ילדים קטנים נצמדים בפחד אל הוריהם תוך צעקות  "כלב, כלב" + בכי היסטרי של הילד + הרמת הילד על הידיים וכל זה כשאני במרחק של 40 מטר מהם. מובן שאלו פחדים שמקורם לא בילד אלא בהורה עצמו והם רציונאליים באותה מידה אם אצא עם לרחוב עם "אוגר תקיפה". האם אתם באמת יכולים לחנך את הילד לאהבת אדם/ אהבת החיים אם הוא מפחד מיצור חי שקצת שונה ממנו?  כמובן שיש ילדים שמיד רוצים ללטף את הכלבובה ואז אמא היסטרית קופצת על הילד בתמרון שלא היה מבייש לוחם שייטת ו"מצילה" את פרי בטנה מהיצור הפראי.

אבל לאחרונה גיליתי שיש אנשים שמשתמשים בחיות המחמד כתירוץ ליצור קונפליקט שינעים ויאיר את שגרת  יומם האפרורית ולראייה שלוש תקריות שקרו לי בימים האחרונים: התקרית הראשונה התרחשה אחרי טיול ארוך בו מילונה החליטה שהיא חייבת לבקר בדשא שנמצא מאחורי הבניין בו אני מתגוררת. היא התחילה לרחרח, לאכול דשא וסתם נהנתה מחברת החתולים שאני עצמי הייתי נמנעת מלבוא במגע עימם. פתאום משום מקום צץ לו איזה מטיף שחזר בלופ על אותו משפט " ילדים משחקים פה". הסברתי לו שהיא לא עושה כלום, רק מרחרחת. בתגובה הוא שלח אותי לבית שלי (זה הבית שלי), הסביר שוב ושוב ש"הילדים משחקים פה", הסביר לי בדיוק לאן אני צריכה לחזור (לא למקום גיאוגרפי אלא למקום אנטומי של אמא שלי). עכשיו, אני מודה אני לא מהבחורות שיפגעו מכך, זכיתי למה שנקרא "ג'ורה" פוגענית במיוחד ולכן הרשתי לעצמי להישאר ולחקור את התופעה על ידי מתן תשובות סטייל סוקרטס " האם עצם היותה כאן מפריע לך?" . לא סוקרטס ולא נעליים, הבן אדם המשיך לטעון "ילדים משחקים פה". גם ראיות לא עזרו, הראיתי לו את השקית שבה אאסוף כל חומר ביולוגי שידרוש איסוף ושוב זכיתי לאותה תשובה סתומה.

התקרית השנייה מזכירה לי את הסיפור על פרסאוס. הלכתי לתומי ברחוב ואז מילוסוביץ' החליטה לאכול עשב (היא דואגת לגזרה שלה) ואז זה קרה... שמעתי צעקות היסטריות ובתור מומחית בלתי מעורערת לסרטי אימה, נכנסתי למצב המכונה "הכה את הזומבי". אחרי שראיתי שאין שום זומבי בסביבה הפעלתי את החשיבה הרציונאלית והבנתי שאנחנו מהוות את הגורם לכל הבלאגן. שתי נשים זקנות לבושות בכותנות לילה עם שיער סתור ומדובלל  זעקו באימה " תלכי מפה! זו לא משתנה לכלבים! תסלקי את היצור הזה מפה!". בקול שקט השמור לזקנות זועמות הסברתי להן שהיא אוכלת עשב ולא משתינה. בתגובה הן הפכו לגריות (המכשפות מפרסאוס): כל אחת מהן תפסה את ההליכון שלה ובכוח רצון אדיר הן התחילו לרדת במדרגות בעודן צועקות בזעם " זו לא משתנה לכלבים!!!". כל מה שהיה חסר להן זו עוד אחות ואת העין שהן נוהגות להעביר ביניהן. עכשיו באמת שיש לי כבוד למבוגרים אבל אין לי שום כבוד להיסטריה בלתי מוצדקת מה שגם כן בחיים שלי לא שמעתי על משתנה לכלבים. יותר מכך לפני שפונים לבעלי הכלבים ודורשים מהם לשמור על ניקיון ראוי שבני האדם עצמם ישמרו עליו. המקום "הפסטוראלי" שבו מילה בחרה לאכול עשב התהדר בשקיות במבה, בקבוקי מיץ, פחיות רדבול ריקות וכמה מוצרי היגיינה נשית. מקום ראוי, לכל הדעות, לשמור עליו מפני השתן המסוכן של הכלבים.

התקרית השלישית קרתה לפני כמה ימים. נפגשתי עם אמא שלי והסעתי אותה הביתה. כשחניתי ראיתי מין כלבלב  קטן שוכב על המדרכה. מפני שנאסר עליי להביא עוד בעלי חיים הביתה המשכתי ללכת תוך כדי דקלום המנטרה "זו לא הבעיה שלך, הוא של מישהו, תמשיכי ללכת". אבל כשראיתי קבוצת ילדים מלווים באימהות שלהם (!!!) מתחילים להשליך עליו אבנים, לא יכולתי להמשיך להתעלם. אתם מבינים? הילדים "המוצלחים" שלהן משליכים אבנים על יצור חי והן עומדות שם גאות ומחייכות באושר כאילו ילדיהן תופסים פרפרים בשדה. ממש מלאכים קטנים, אני שוקלת לשלוח מוח אלקטרוני לאימהות שלהן. כשהתקרבתי ראיתי שזה ארנב קטן, חמוד ומפוחד. מיד התקשרתי לאוטוריטה לענייני בעלי חיים במצוקה- אמא של בעלי ותוך שתי דקות היא מצאה לו בית חם וכעת הוא חי באושר ואושר בחברת ארנבונים זקנים. כנראה שהוא היה ארנב ביתי (הוא מתלטף עם הבעלים החדשים שלו) ומישהו החליט להיפטר ממנו. ואיזה מקום יותר טוב הוא היה יכול למצוא אם לא את מגרש החנייה ליד הבית. עוד גאון התגלה, תתקשרו לוועדת פרס נובל.

אני יודעת שתמיד היו מקרים מזעזעים מבחינת יחס בני האדם לבעלי החיים, אבל בזמן האחרון אני מרגישה מעין הסלמה בעניין. כמו שאמרתי, כל חיי היו לי בעלי חיים אבל רק לאחרונה אני זוכה לתגובות בלתי רציונאליות בעליל. נראה שאנשים תוכנתו להגיב באופן מסוים דווקא לנוכחותם של בעלי החיים. למה תוכנתו? כי מי שמוכן לצעוק, לזעום ולאיים על בעלי הכלבים בשם הניקיון אבל לא טורח להרים שקית ולהשליכה לפח הוא אדם שמתנהג באופן לא רציונאלי אם לא צבוע. נראה שכל מה שהוא מעוניין בו זה יצירת קונפליקט-קצת אקשן. כל מי שמטיף לאהבת האל, האדם והבריות ועומד ומחייך כשיצור חי סובל מנחת הזרוע של פרי בטנו הוא מטורף. אדם כזה פוגע לא רק ביצור החי אלא גם בילד שלו. כל אותם יפי הנפש שמוכנים להטיף לך שעות על מה ראוי ומה לא אבל מסוגלים לזרוק את הכלב שלהם מזה חמש שנים רק כי הם זכו ב"הכל כלול" בטורקיה הם אנשים מתוכנתים בעיניי. "מתוכנתים" כי אני מסרבת לקבל את העובדה שהם אכן חשבו על מה שהם עושים, הם רק עשו.

לא חייבים לאמץ כלב/ חתול/אוגר/נמייה ננסית (הפנטזיה האחרונה שלי) בשביל להיות בני אדם, למרות שמי שכן בוחר לעשות כך רק מרוויח. אבל כן חייבים להעריך את היצורים הללו ולהתייחס אליהם בכבוד ואהבה, כי בסופו של דבר אם יש ערך לחיים יש ערך לכל מה שחי.