על סוסים ומברשות




האמירה "סוס מנצח לא מחליפים" מלווה אותי רוב חיי. מה זה אומר? זה אומר שאם אהבתי מסעדה מסוימת אני אחזור אליה שוב ושוב עד שתקרה פאשלה כלשהי, כך גם לגבי פאבים ואפילו בגדים. דוגמא טובה זה החיפוש האובססיבי שלי אחר ד"ר מרטינס חדשות אחרי שהישנות שלי (עוד מתקופת הצבא) נקרעו. זו הייתה משימה בלתי אפשרית כמעט, המצוד החל הרבה לפני הקאמבק שהם עשו. אבל העקשנות משתלמת מצאתי זוג בחנות בפתח תקווה. בהתחלה זכיתי בעיקר לתגובות גיחוך ומבטים נוסטלגיים אבל אז עיתוני אופנה הכריזו על הקאמבק של הדוקטור והגיחוך התחלף בשיח של יודעי דבר דה-לה-שמאטע שאמרו "ברור. זה מה שלובשים עכשיו בלונדון". בקיצור, יש לי שמלות יותר זקנות מסבתא שלי (והיא די עתיקה), חולצות שעברו איתי את המעבר מהחטיבה לתיכון ונעליים שראו את רבין וערפאת חותמים על הסכם שלום. טוב נראה לי שהבהרתי את עצמי.

לשם מה כל ההקדמה? אז אני אסביר: תמיד חשבתי שאני יודעת להתאפר ולהוציא מעצמי את המיטב מבלי להראות כמו דראג קווין או לחלופין כמו ילדת טבע מוכת קמטים ומסקרה. הרי כל מה שצריך זה אייליינר, צללית ואצבעות. ומה אתם יודעים, לאחר התבוננות בתמונות מחתונה שהייתי בה נחרדתי לגלות כי אין לי מושג ירוק כיצד לשים מייק-אפ, צללית או סומק. בכל אופן, בכל התמונות נראיתי קצת ירקרקה, מזיעה כשאת עייני הענוגות מעטרים שני עיגולים שחורים שאמורים ליצור מראה מפתה וחולמני של Bed room eyes (אולי רק בסיוטים). שאלתי את עצמי מה אני עושה לא בסדר? הרי אני עוקבת אחר כל טרנד חדש, אני יודעת מה הולך היום עיניים מעושנות או בוהו שיק, יש לי רקע בציור וחוש אסתטי אז מה השתבש?

מיד הפסקתי להשתמש בכל מוצר שהוא לא קונסילר ומסקרה והתחלתי לחפש פתרון למשבר הזהות הזה. עד שיום אחד ראיתי סרטון ביוטיוב ובו בחורה מלמדת אנשים את רזי האיפור. כמובן שזו הייתה ניק לבית  Pixiwoo. חוץ מהכישרון המטורף והטכניקה החדשנית שהיא הפגינה, היא השתמשה גם בכמות בלתי מבוטלת של מברשות איפור, צלליות ותכשירים שלא ידעתי על קיומם. ואז זה הכה בי- הפכתי לסוג של דודה.

נו אתם מכירים את הגברות הנאוות שעדיין בטוחות כי תוחם שחור הולך מצוין עם ליפסטיק וורוד שמשתלב נפלא עם פס אייליינר אה-לה קליאופטרה וכל זה יוצר מראה הרמוני שאין כדוגמתו רק אם מוסיפים לכל האנסמבל הזה צבע שיער אדום זועק. אני לא מתווכחת עם זה משום שהזמנים משתנים ומה שנראה לנו יפה היום עלול להראות ממש מזעזע לדורות הבאים. יכול להיות מאוד שכשאותה הדודה הייתה בת עשרים היא יכלה ללמד את קוקו שנאל מה זה שיק. הבעיה נוצרת כאשר לא הולכים עם רוח הזמן תוך כדי התחשבות בגיל, מעמד והאופי. יותר מכך, אם לא מיישמים טכניקות חדשות ומתעקשים לעשות את אותו פס שחור כמו שעשינו כשהיינו בתיכון, גם נראים כך. וזה מראה ממש לא מלבב.

הזמן נוגע בבני אנוש לאט לאט באופן כמעט בלתי מורגש. נראה לי שאף פעם לא היה מקרה בו מישהו הלך לישון צעיר וקם זקן (ולא לא באופן מטאפורי) ולכן כדאי לשים לב לאותם השינויים העדינים שקורים בעולם ולראות כיצד אנחנו יכולים להתאים את עצמנו או אותם אלינו. נראה לי שרק ככה אפשר להמשיך להתבגר אבל לא להזדקן.

אבל כל זה לא מספיק. יש עוד סוד קטן, מאין אמיתה מעשית שגיליתי בעת שיפוץ ספונטאני של הדירה הראשונה שלי ושל בעלי: יום אחד בחופשת סמסטר קמתי והחלטתי שהולכים לשבור את הקיר של המחסן על מנת להגדיל את הסלון. שברנו, נותרה רק בעיה אחת בדמות ערימה ענקית של פסולת בניין שאותה התחלנו לאסוף עם הידיים לתוך שקיות. לאחר כמה שעות מסויטות במיוחד השגנו את חפירה ואז סיימנו את העבודה תוך חצי שעה. אחר כך ניסינו לקדוח בבלטות על מנת להרכיב את קיר הגבס. לאחר שעתיים של תסכול חבר שלנו שעזר לנו בשיפוץ הביא פטישון ומה אתם יודעים, לקדוח חור בבלטה לקח בדיוק שנייה וחצי.

אז הבנו "חוק הכלים הנכונים". כלומר, על מנת לעשות את העבודה בצורה מהירה, מקצועית וקלה צריך את הכלים הנכונים. מלווה במחשבה הזו התיישבתי מול ebay והזמנתי כמה מברשות איפור של Bobbi Brown. ביום שהן הגיעו ניסיתי אותן וגיליתי שחוק הכלים הנכונים תקף גם בעולם האיפור גם אם השפכטל קצת שונה. לפעמים הרצפה כן עקומה משום שכעת עם המברשות האלה גיליתי כמה אני כן יודעת וכמה כישרון כן יש לי.

הצעה שלי: תעמידו את "חוק הכלים הנכונים" במבחן- תתפלאו כמה תתרשמו מעצמכם.


(סט: מייק-אפ, דוגמנית: אני, צלם: תום)



יש אלטרנטיבה?

לפני יומיים עמדתי מול ארון הבגדים שלי והבנתי שאין לי מה ללבוש. כן יש לי מלא בגדים אבל החולצות האלגנטיות שלי נהרסו הודות לדאודורנט מרושע, הג'ינסים האהובים עליי התבלו, לשמלות אין לי חשק וממש נמאס לי מהסריגים הדקיקים שלבשתי בחורף האחרון בדבקות.

נכנסתי ללחץ ששחרר את החרדות, שבתורן הביאו תסריטי אימה שונים לראשי. למה חרדות? כי אני ממש אבל ממש שונאת לעשות שופינג. כמובן שזו סתירה שלא מתיישבת עם אהבתי לאופנה. אז אני אסביר: פעם אהבתי לשוטט בין חנויות האופנה, לבחור פריטים יפים ולהתלונן שאין לי מספיק כסף לרכוש את כולם. היו אלה ימים תמימים ונפלאים, ימים שפריטים יפים היו קיימים לא רק בחנויות מעצבים אלא בכל חנות ממוצעת.

באותם הימים שם כמו קלווין קליין התקשר אצלי בעיקר לבושם, לתחתונים יקרים וג'ינסים צמודים. אז לא ידעתי מה זה Birkin ו-BULGARY  נשמע לי כמו סוג של גבינה. אז לא הייתי צריכה אותם על מנת להגשים פנטזיה אופנתית. כדי להראות כמו גוון סטפני בקליפ  של NoDoubt היו מספיקים 70 שקלים לרכישת שמלה דומה ואיכותית, כרטיסיה, שפתון אדום (למתקדמות) וSun In-   (כדי שאימא לא תרגיש).

היום זה סיפור אחר לגמרי. היום חווית הקנייה הפכה בשבילי לסיוט ממשי, סוג של חלום בלהות שמוציא ממני אגרסיות, תסכולים ונוגע בכל נקודה אפשרית של חוסר בטחון. בכניסה למתחם קניות או לקניון, הלב שלי מתחיל לדפוק ולא מהתרגשות. כמו אישה מוכה אני חוזרת ואומרת לעצמי "היום זה יהיה אחרת, הם לא התכוונו".

אבל אז זה מתחיל... אני נכנסת לחנות ואינסטינקט המלחמה מתחיל לפעול... קודם כל צריך להחליט אם ליצור קשר עין עם המוכרים. מצד אחד לא להגיד שלום זה לא מנומס. מצד שני קשר עין עלול לעורר מתקפה מסוג "אפשר לעזור?" (רק נכנסתי) "את צריכה שרות?" (?!) "את מחפשת משהו מסוים?" (כן בגדים בתוך חנות בגדים).

אם כבר יצרת קשר עין, תגלי שהמוכרת/ המוכר הספיקו לבחון אותך מכף רגל ועד ראש והסיקו את המסקנות המתאימות: גלגול עיניים = את שמנה מידי/ ענייה מידי/ זקנה מידי/ אין לך מה לחפש פה. מבט אמפאתי המלווה בחיוך חמים =  אני אעזור לך, נשמה אופנתית אבודה שכמותך. גם את יכולה ללבוש ג'ינס נמוך וחונק, גם לך יכול להיות חריץ אינסטלאטור. אם תרצי אין זו אגדה.

בשלב השני אני מוצאת את עצמי עוברת שוב ושוב על היצע החנות ולא מוצאת כלום, ממש כלום. גופיות שקופות שנראות כמו הגופיות שאני ישנה איתן בקיץ, יש לי מספיק והן עלו לי 20 ₪ ולא 200. מכנסיים דהויים, יש לי בשפע. אני רוצה כאלה שנראים חדשים ורצוי שיהיו להם מכפלות (מה הקטע עם הוויתור על המכפלות לאחרונה?). אני מחליטה לוותר אבל אז אני נזכרת שאני חייבת לקנות משהו. הרי אני לא יכולה להופיע לפגישות בפיג'מה או להמשיך ללבוש סריגים בשיא הקיץ.

אני לוקחת כמה פריטים ניטראליים ונכנסת לתא המדידה ואז הזוועה האמתית מתרחשת... אני מנסה שלא להסתכל במראה. כמו כולם אני יודעת שהתאורה בתוך תאי המדידה תגרום גם לבר רפאלי להראות כמו אישה בת 70 מפוצצת בצלוליט וכמו כולם אני מתפתה להסתכל. אוי הזוועה! באצילות נפש אני מתעלמת מהדמות המשתקפת במראה ועוברת לשלב המדידה.

 אחרי פריקת כתף אני מצליחה להיכנס לתוך חולצה שבחרתי בלית ברירה ומגלה שהיא מתפוצצת באזור החזה. אני ממש מתאפקת לא לבכות/ לצאת למסע נקמה בין חנויות האופנה סטייל "רוצחים מלידה". הרי עשיתי הכול. נזהרתי. לקחתי חולצה במידה 42 ואני מידה 36. האם שלוש מידות יותר זה לא מספיק?!!! אני גם לא נמנית בין "ברוכות החזה" אם כבר אני בצד השני של הסקאלה. אז למה אני מרגישה כמו פמלה אנדרסון? ולמה כל העולם צריך לדעת את צבע החזייה שלי, שנראית בבירור בחריץ שנוצר בין הכפתורים המתוחים?

אני מחליטה למדוד את המכנסיים ותוהה אם הוסיפו פרמטר נוסף בקביעת מידות הבגדים: כף הרגל שלי לא נכנסת. אתם מבינים? אני לא מצליחה להשחיל את כף הרגל לשולי המכנסיים! זה כבר ממש "אזור הדמדומים". זוג מכנסיים אחר מגלה לי שחסרים לי עוד 30 ס"מ לגובה ושמבנה הגוף שלי ממש מעוות. כנראה שהאישה הממוצעת לתפיסתם של יצרני הבגדים נראית כמו בת יענה. כלומר רגליים של ג'יזל ותחת של בת' דיטו. אני עוזבת את החנות בזעם והולכת לחנות אחרת. "אולי שם המעצבים לא התחרפנו לגמרי" אני חושבת לעצמי. אבל גם שם הסיפור חוזר על עצמו רק בגרסה קצת יותר משעשעת, אם לצחוק או לבכות עדיף לצחוק.

פתאום אני מבינה, הם הבעיה ולא אנחנו.  אנחנו לא שמנות מידי או רזות מידי, לא גבוהות מידי ולא נמוכות מידי. רוב האנשים מתקשים למצוא בגדים ראויים בלי קשר למידה ולגובה. את המשפט "אני לא מצליחה למצוא בגדים לעצמי" אפשר לשמוע מנשים שמנות, רזות, גבוהות ונמוכות. אז הבעיה היא בהיצע הקיים ולא במבנה הגוף.

נראה שיבואני/יצרני הבגדים בישראל בנו מאין אבטיפוס של הישראלי המצוי שלא מתאים באמת לאף ישראלי. אחרת איך אפשר להסביר את זה שבסניפי חו"ל ובסניפי הארץ של אותה רשת אופנה מוצאים דברים אחרים לגמרי מבחינת האופי העיצובי, מבחינת האיכות ואפילו מבחינת המחיר.

למה כשאני נמצאת באותה הרשת בחו"ל אני צריכה להחזיק את עצמי מלרכוש את כל החנות וכאן אני לא מצליחה למצוא חולצה? אומנם אנחנו נמצאים במזרח התיכון אבל אנחנו יודעים להעריך איכות ויופי לא פחות טוב מכל אירופאי.

מאיפה הגיע גם השוני במידות? בארץ, ניחוש המידה המתאימה הוא תהליך ערוך ומורכב המצריך יכולות של ד"ר למתמטיקה, ידע מעמיק בתיאוריות הקוונטים ויכולת עיבוד נתונים מהירה. פעם את 44 ופעם 34. בשביל מה זה טוב? זה נהיה ממש גרוע כשאת מעל המידה 42. לא פעם ולא פעמיים ראיתי נשים על סף התמוטטות עצבים מנסות להיכנס לבגד עליו מתנוססת מידתן ולא מצליחות להכניס אליו את פרק כף היד שלהם. בכאב לב הן קופצות כמה מידות (בהנחה שיש) ומקבלות את אותה התוצאה. לרוב בדיקה פשוטה תגלה שמידה 44 היא בכלל 38, אבל איזה כאב לב. מה אנחנו אומה של דוגמניות על או לחלופין כל הקונות הן ילדות בנות 11?

והמחירים ממש מטורפים. טוניקה שמתאימה בעיקר לים עולה בממוצע 400 ₪ כששיטוט קצר ב-Ebay יגלה כי אותה הטוניקה בדיוק עולה 2 דולר כולל משלוח. כשחשקה נפשי בפלאטס של Tory Burch גיליתי שבארץ הן עולות 2000 ₪ (!) זה כבר ממש חסר פרופורציה. אני רכשתי אותם במכירה פומבית ב-70 דולר (כן מקוריות). במחיר של שמלה ממוצעת בארץ רכשתי 2 של קלווין קליין עם תגיות והכול.

מצד אחד Ebay זה הפתרון המושלם ומצד שני לפעמים את רוצה למדוד, לקנות וללכת ולא לחכות שבועיים. אני מקווה שהמצב הנוכחי בשוק האופנה הישראלי הוא מצב זמני. מאין "בועה" שבסופה נוכל לקנות בגדים יפים ואיכותיים, במידות הגיוניות ובמחירים שפויים.         

אחרי המסע המפרך בזירת השופינג המתוארת בפוסט זה, הדבר האחרון שהיה לי חשק אליו זה להצטלם. מי שהצילו את המצב היו מילנה היפיפייה והצלם יהונתן. תיהנו (אגב הנעליים שהיא לובשת הם נעלי טורי בורץ' המתוארות בפוסט והשמלה בעיצוב דפנה לוינסון).   

(סט: מילנה LBD, דוגמנית: מילנה כהן, צלם: יהונתן)

הצילו את הטסטוסטרון!

כמה פעמים שמעתם את המשפט "אני לא פמיניסטית"? אני מניחה שלא פעם ולא פעמיים. אני עצמי אחת מאלה שממהרות להגיד את המשפט... ולמה? מכמה וכמה סיבות: הסיבה הראשונה והעיקרית היא הרדיקאליות הנדרשת כיום מאישה שמכנה את עצמה "פמיניסטית".

קחו לדוגמא את מירב מיכאלי. אני אקדים ואומר שאני באמת ובתמים מערכיה אותה וזו לא חנופה: היא אומרת מה שהיא חושבת, מגבה את דעותיה על ידי טיעונים כבדי משקל ובעיקר חיה איך שהיא רוצה. הבעיה היא שברגע שהיא הכריזה על עצמה כעל פמיניסטית כבל עם ועדה היא התחילה לפנות לכל העולם ובעלו, סליחה "בן זוגו", בלשון נקבה. אין שום בעיה עקרונית עם אופן הפניה מסוג זה רק מה, זה נשמע ממש מאולץ ואילוץ בעיניי דומה מאוד לכפייה. ואם אני אישה משוחררת, אז בטח ובטח שאין לי שום רצון לחוות כפייה מסוג כלשהו. גם אם היא באה לטובת הכלל ומכיוון ה-Good galls.

יותר מכך, בא לי להגיד "בעלי" ולא "בן זוגי" וזה לא כי אני חושבת שאני רכוש של מישהו או כי אני מתעקשת להנציח את המונח המסורתי ולתאר מה הוא בדיוק עשה כדי להיות בעלי. בא לי להגיד "בעלי", אך ורק משום שהמונח "בן זוגי" מצריך הסבר ארוך וחושפני לגבי מהות הקשר: זה בדיוק כמו להגיד "ידיד"  כדי לציין את היעדרותם של יחסים אינטימיים בקשר. "בן זוגי" מעורר התעניינות מיותרת ומשעממת  כמו "אתם נשואים?כן/ לא, למה? כמה זמן? איפה התחתנתם?" וכו'.

בא לי לשים זוג עקבים מהממים אבל מכאיבים ביותר ולא, אני לא שמה אותם כדי להראות פגיעה בעיניים גבריות. להיפך, לדעתי זה משדר כוח וסתם עושה אותך קצת יותר גבוהה. בא לי לעשות דיאטה כדי לראות את עצמי במראה ולחייך ולאו דווקא "לקבל את עצמי". זו אישה חופשייה בעיני. אישה שאף אחד לא שחרר אותה כי היא לא כלואה בשום מגדל.

הסיבה השנייה לכך שאני לא קוראת לעצמי פמיניסטית היא רמת האפליה והשוביניזם שחלק מאותן הפמיניסטיות מפעילות על בני המין השני. זאת מבלי להבין את מידת הפגיעה הן בעצמן והן במושא הביקורת. למה אני מתכוונת?

לפני חודשיים ישבתי במסגרת לימודית ועלתה השאלה "מי משלם על מי בדייט?". תודו שזו שאלה שנטחנה בכל רובד אפשרי. יש טיעונים הוגנים וחכמים לכאן ולכאן. אבל זו שאלה שכל אישה ואישה עונה עליה בעצמה ולעצמה. זו החלטה של כל אישה ואישה, של כל זוג וזוג. אני החלטתי בשביל עצמי שחשוב לי שהגבר ישלם. לא כי אני חלשה ונתמכת. לא כי הוא חזק ושולט אלא כי בא לי לרגיש מחוזרת. גם היום אחרי שמונה שנים של זוגיות וחשבון משותף, אני נותנת לו לשלם. בקיצור, כל מה שאמרתי תוך כדי הדגשת נקודת המבט שלי  בעניין זה שאני מעדיפה שהגבר ישלם. זכיתי למבטי בוז, זלזול והרצאה שלמה שנועדה ליידע אותי שהנשים קיבלו זכויות הצבעה/ שהן לא חייבות לשבת בבית ולדאוג לניקיונו/ למידת הסיפוק של הגבר וכי יש לנשים זכות לקריירה ולהגשמה עצמית.

הודיתי להן מקרב לב על כך שהראו לי את האור, את אוצר האמיתות המוחלטות, את הדרך המיוחלת לשחרור ואת דרך המחשבה הנכונה (נכון ל-2011). הודיתי להן מבלי ליידע אותן שהסלון בו הן יושבות שופץ פיזית על ידי (יחד עם בעלי וחבר טוב) כולל סחיבת שקים, "קונגו", העברת נקודות חשמל ובניית קירות גבס. לא אמרתי להן שיש לי חגורה שחורה באומנות לחימה וכמה תארים נחמדים וחוויות שהולכים עם זה. כמובן שלא ציינתי ששתי הנשים שאני מעריכה מכל (זהירות קלישאה: חוץ מאמא שלי ואמא של בעלי) הן המלכה אליזבת וסימון דה-בובאר (כן קראתי את שני הכרכים. אהבתי והחכמתי).

בהמשך השיעור שמעתי מהמשתתפות כי הגברים הן ילדותיים וטיפשים עד כדי גיחוך; הרי הגברים האלה לא יודעים לבצע 20 פעולות סימולטנית (וזה כמובן שזה מעיד על טיפשות). רוב הבנות שאני מכירה ואני ביניהן יודעות להתרכז רק בדבר אחד בזמן נתון וממש לא הייתי מתארת אותן כטיפשות. multitasking  זה חרטא ואולי סוג של תירוץ לחפיפניקיות תוך השקטת המצפון.

הוסבר לי גם שגברים הם סוג של עבדים נרצעים לתשוקותיהם, מאין "כלבי פאבלוב" שמתחילים לרייר למראה מחשוף וחסרי אונים מול יכולת הפיתוי הנשית. אם זה היה נכון ייתכן שגדולי הסופרים, שברובם עדיין גברים, היו כותבים ספרים אחרים לגמרי: במקום "החטא ועונשו" היינו מקבלים משהו "הזונה שהחזירה אותי בתשובה" ו "נוטות החסד" של ג'ון ליטל היה כנראה עוסק במגוון הפירושים הפורנוגראפיים שניתן לתת לשם הספר ולא בסוגיות קשות ומטרידות.

טוב נסחפתי... כל מה שאני רוצה להגיד זה שאם דברים דומים היו נאמרים על נשים הרי שתיכף ומיד הדובר היה מוקע/ נצלב/ נדרש להתנצלות מיידית ודרמאטית. אבל כשזו דוברת, הכול בבחינת " דברי ולכלכי חופשי". זה לא הוגן, לא שוויוני ובטח לא ליבראלי. אולי הגיע הזמן להודות שאנחנו שוביניסטיות לא פחות מהבבון שעומד ברחוב ומפיק קולות של "אוווווווווווווווו, איזה כוסית". המון בנות שוביניסטיות גם כלפי בני הזוג שלהן: הרצון לשלוט, לכוון ולהסביר תוך כדי התנשאות. האם זו לא פטרונות?

מה הקשר לאופנה?

שמעתי לא פעם ולא פעמיים ביקורת קשה על אופן לבושם של הגברים הישראלים: חריץ אינסטלאטור/ חולצות וחליפות נצנצים הזויות/כרס נשפכת שמודגשת על ידי חגורה הדוקה וכו'. אבל האם אנחנו לא האשמות העיקריות במצב? הרי רוב הנשים הן אלה שמחליטות על אופן הלבוש של בני זוגן. אני אתן דוגמא:

לפני זמן מה אני ובעלי נכנסנו לחנות בגדי גברים ואז ראינו אותם: היא חמודה מאוד וקצת לחוצה, הוא שמנמן אבל בעל סקס אפיל. שניהם חיפשו חליפה בשבילו. המוכרת שאלה "אתה רוצה חליפה מבריקה או מאט?" במבט מזועזע הוא הודיע כי בשום פנים ואופן הוא לא מוכן ללבוש חליפה מבריקה. המוכרת הביאה לו חליפה שרק הדגישה את האופי והיופי שלו והאישה התעקשה שחייבים למצוא משהו מרשים ומרשים זה מבריק. אני נהניתי להסתכל עליו בחליפה במרקם המאט שלבש: שמנמן שהפך לסוג של ג'יימס בונד, איזה יופי.

אבל האישה כנראה לא התרשמה ממראה הג'יימס בונד והתעקשה שימדוד את החליפה המבריקה. אז הוא מדד. בחליפה הזו הוא נראה כמו צלופח או יותר נכון כמו איש הפינגווין מבאט מן, שכל מה שהיה חסר להשלמת הלוק זה כפפות מבריקות. ואם זה לא מספיק אז המוכרת האדיבה התעקשה לשדרג את הלוק הכללי עם חולצת ניילון בוורוד בייבי. איך שהן היו מרוצות...

מה הקטע עם וורוד בייבי לחולצות גברים? די נמאס! היה גל של וורוד לגברים בסוף שנות ה- 90 שנמשך קצת ל-2000 אבל מכאן ועד איזו הגמוניה פסיכית של גברים שנראים כמו ברביות, בשביל מה זה טוב? גברים הם לא ברביות והם כן מבינים עניין. וכן גם באופנה.

רוב הגברים יודעים איך הם רוצים להתלבש ורובם רוצים להתלבש יפה מה שלא תמיד מתיישב עם ההחלטות של החצי השני שלהם. האישה מסוגלת להשקיע יום שלם בחיפוש אחר החולצה המושלמת בשביל שתסתיר/ תבליט את נתוניה הטבעיים ולפוצץ 1000 שקל על מגפיים. אבל בקניית בגד עבור הגבר שלה גם חולצת ניילון מהסטנד בסופר נראית בחירה לגיטימית.

(סט:ביזנס מן, דוגמנית:אני,צלם:תום)

אם תעשו משאל קצר בין המכרים שלכם בסוגיה של "איזו חולצת כפתורים אתה מעדיף? עם שרוול קצר או ארוך?" רוב הסיכויים שתקבלו את אותה התשובה בווריאציות שונות "כמובן שעם שרוול ארוך כי מה אני סוכן ביטוח משנות ה-80/ נהג אגד/ דוד שלי... כשחם אפשר לקפל את השרוולים". ועם תתהו מדוע הם לובשים את הווריאציה השנואה עליהם תגלו שהאמא, החברה או האישה עומדת מאחורי הבחירה הלא כל כך אופנתית שלו.

אז אולי נעשה מאמץ גם בשבילם ולא רק בשביל עצמנו, נפסיק לקנות להם כל מיני חולצות ניילון בצבעים מזעזעים, חולצות כפתורים עם שרוול קצר וחליפות מבריקות רק כי אנחנו אוהבות נצנצים. אולי בפעם הבאה נשאל אותם איך הם היו רוצים להראות, מה הם אוהבים ונשקיע זמן, מאמץ וכסף. ואז גם אנחנו נרוויח. כי באמת מגיע להם.

לאורך השנים גיליתי שהגברים ככלל וכפרטים הם עם נפלא, נאמן ועם שמעריך אסתטיקה. לכל מקטלגות הגברים כפראיירים ילדותיים כדאי לדעת שאותה הפעם שהם באו מתל אביב לבאר שבע כי בכית הייתה כי איכפת להם ולא כי הם רצו ממך משהו. מילה שלהם זו מילה ואם היו עושים לך מבחנים גם את היית נכשלת אם לא ידעת למה להתכונן.

בקיצור אולי הגיע הזמן לא ליפול למלכודות שבהן נפלו גברים מטומטמים שטענו כל מיני שטויות כלפי נשים. אולי נהיה באמת פמיניסטיות והכי חשוב ליבראליות. ההפקה בפוסט זה היא מחווה לעם הגברי ולנשים שאוהבות אותם.