יום רביעי, 16 בינואר 2013

מבקרי אופנה יקרים

(מה יהיה עם כל המאממים האלה מכאן)

טוב שקלתי לסגור את הבלוג כי לא התחשק לי לכתוב...מצד שני תמיד יש לי מה להגיד, כן כמו לכולם... ומצד שלישי קצת ממש אבל ממש נמאס לי מסוג השיח שהתפתח במרחב הווירטואלי, מין שטחיות בה כולם מפרגנים לכולם, כל תמונה שמשהו מעלה בפייסבוק זוכה לתגובות בסגנון "איזה נסיך" "מדהייימה" "חיים שלי מאמי מתגעגעת" בקיצור עולם של דובוני איכפת לי "מאממים" ו"מפרנקים" (זה הילד של פינוק ופירגון, למי שלא יודע). אבל אם קוראים טוקבקים (ואני מכורה לטוקבקים) נשפך שם רעל בכמויות מסחריות והעולם הווירטואלי נראה כמו הסיטרא אחרא או יותר נכון הוא מזכיר את העולם של Dishonored (משחק מחשב מעולה ומומלץ): עולם שבו כולם אבל כולם חארות העומדים על זכותם להישאר כאלה כל עוד הם עוטים מסכות.

בקיצור זה הוציא לי את החשק לכתוב כי כמה אפשר לפרגן לכולם כל הזמן ולהגיד משהו ואז יום אחד נתקלתי בכתבה בגלריה של "הארץ" מאת ליאת אלקיים על מבקרי האופנה הישראלים.  בגדול,  המבקרת טוענת כי המשותף לכל אותם מבקרי האופנה הוא הזלזול העמוק שלהם בכל נושא האופנה בארץ, טעם לא משובח במיוחד והעדר השכלה בתחום. אני חשבתי שהכותבת קצת הגזימה עד שיום אחד ממש במקרה שמתי את ערוץ האופנה הישראלי ונפלתי על התוכנית המהוללת "המבקרים" בהנחיית דפנה לוסטיג וקיבלתי חום... ומיד אחר כך החלטתי להמשיך לכתוב בלוג ולו רק על מנת להוציא עצבים והפעם גם להתמיד.
חברי הפאנל המכובדים, ובינהם המעצב יוסף, דנו במהותו האופנתית של לוח השנה של חברת הצמיגים "פירלי", הקשבתי בחצי אוזן והמשכתי בעיסוקיי ואז המנחה (שדווקא נראית חביבה ואינטלגנטית) החליטה להתחבר לצד האינטלקטואלי- פמיניסטי שלה ושאלה את חברי הפאנל המכובד משהו בסגנון "האם מן הראוי להמשיך ולהפיק לוח שנה סקסיסטי שכזה" ויוסף הוסיף משהו בסגנון "כן ורק בשביל לתלות אותו במוסכים" עכשיו פה נשמטה לי הלסת...היה לי error בתהליך המחשבתי ומיד לאחר מכן ניסיתי לדמיין את המוסך שבו יהיה תלוי לוח השנה הזה...
(בוגי נייטס, ביג ליבובסקי ובמוסך הקרוב לביתכם מכאן)
למי שלא יודע, לוח השנה של פירלי הופק לראשונה ה-64' , מאז הוא מופק כל שנה ותמיד כולל עירום חלקי או מלא של הנשים הכי יפות, הכי נחשבות, הכי חמות הכי הכי הכי באותה השנה (ולא קים קרדשיאן לא נחשבת). אחרי שהלוח מופק שולחים אותו לכ-20,000 אושיות אופנה, ספורט, עסקים, אוליגרכים, אילי נפט ...בקיצור הבנתם. הסיכוי של לוח שנה זה להיות תלוי במוסך של איזה מומחה רדיאטורים שקול לסיכוי שלי להיות ילדה סינית בת 12 עם כישרון בלתי נדלה בנגינה על כינור. אבל אז אמרתי לעצמי שאולי המעצב יוסף הינו בעלים גאים של "אוסטין מרטין" או איזו "פרארי" 991 (הכל יכול להיות) והמוסכניק שלו משתמש בדפי לוח השנה כדי לעטוף בהם חלקי חילוף משומשים. אכן נפלאים הם חיי המוסכניקים מהאלפיון העליון (או שמה קשים הם? בכל זאת, קצת קשה להתכופף ולתקן ציריות כשיש לך זיקפה תמידית).

ובכל זאת דפנה ידידתנו לא וויתרה על הנקודה הפמיניסטית בסיפור והמשיכה לתהות על טיבו של לוח "פירלי" וקורבנות הנשים שהוא גובה מידי שנה. יוסף, האביר הגלנטי, מיהר להרגיעה באמצעות הצגת דעותיו הליברליות ואמר (ואני לא מצטטת) משהו כמו " תראי אם הנשים הללו מוכנות להצטלם ככה ללוח הזה אז זו זכותן".
כאן הביץ' שבי כבר התחילה לנבוח "מוכנות? מה זה מוכנות?" אפשר לחשוב שלא מדובר כאן על שחקניות ליגה א' ודוגמניות מליגת א' א' אלא ברבניות חסודות ווולדניות שהחליטו להקריב את עצמן למען קירוב ימות המשיח. בחיאת, כמה קשה לבדוק מספר עובדות בסיסיות לפני שאתה מביע דעה בתוכנית טלוויזיה? אני לא מבקשת ללמוד בעל פה ערך מהאינציקלופדיה, מספיק לבדוק בויקיפדיה, לראות גאי פינס או לפחות להריץ חיפוש תמונות בגוגל כדי לקבל מושג לגבי זהות המשתתפות בפרויקט. אם יוסף היה עושה כך הוא היה מגלה כי נשים כמו קייט מוס, ג'וליאן מור, אימאן, היידי קלום, סינדי קרופורד ואפילו סופיה לורן "היו מוכנות" להצטלם "ככה". אפשר לחשוב שזו הפקת "נסיכה של אבא" מבית היוצר של התחנה המרכזית ולא סמל סטטוס וגושפנקה רשמית להיותך עשירה, מצליחה, יפה ונחשקת. מדובר פה בפאקינג סופיה לורן ולא בילדה בת 18 שבאה לעשות "בוק" אצל צלם מפוקפק.
(למה סופיה כל כך מאושרת? בכל זאת להיות תלויה במוסך...מכאן)
אבל כאן לא הסתיים הדיון המלומד שכן המנחה בחרה להקשות על המשתתפים ותהתה לגבי האקטואליות האופנתית של לוח השנה הנ"ל. שכן לדידה זה הפרויקט מיושן ולא אופנתי בעליל מה שהעלה אצלה שאלה נוספת, לא פחות חשובה - כיצד הצלמים מוכנים לקחת חלק בפרויקט מיושן שכזה? האם הם לא מבינים שהוא ממש אבל ממש פאסה?


עכשיו... מה???!!! היא רצינית? היא באמת חושבת שהיא מבינה יותר באופנה מקארל לאגרפלד? כן המעצב אופנה שהוא גם צלם לא רע בכלל. באמת חבל שאנני לייבוביץ' שכחה להתייעץ איתה לפני שלקחה חלק בפרויקט כל כך אבל כל כך out. אולי היא הייתה גם צריכה להתייעץ איתה לפני שצילמה את ג'ון לנון ויוקו אונו, את וודי אלן ואת מלכת אנגליה! בכל זאת אומרים שמוסד המלוכה זה פאסה...בקיצור מה נסגר? אם זאת העבודה שלך, לא מן הראוי ללמוד קצת על טיבה? אין איזו אחריות מקצועית? כן, אחריות מקצועית גם אם את מנחה בערוץ נישה הרי בכל זאת אנשים כן רואים, מלקטים מידע ומסיקים מסקנות ואז אותם מומחי אופנה יישבו באולפן וימנו את פשעי האופנה של הרחוב הישראלי. אותם פשעים שהם עצמם אחראיים עליהם במידה רבה.
למה לדבר שטויות על מוסד בסדר גודל של לוח "פירלי" במקום לדבר על מקרי חירום כמו מתקפת הליספטיק האדום שקורת בארצנו? אני מתכוונת לתופעה הזו שכשאת יוצאת בשבע בבוקר לטיול עם הכלב ובעל כורחך מסתנוורת מליפסטיק אדום של העוברות והשבות. למה לא להסביר לבנות ארצנו שנעלי ספורט, קוקו ספונג'ה ואיזה סקיני ג'ינס לא ממש מתאים לשפתיים אדומות סטייל אוסקר ועוד בשבע בבוקר? זה לא "רענן" ולא "חצוף" זה סתם הזוי.
למה לא להתייחס לצד השני של המתרס: הבנות שמביעות זלזול עמוק בכל מה שקשור לתחום האיפור. בכל הזדמנות הן תסברנה לך כי יופיין הטבעי והבלתי מושג, שלא לדבר על האינטלקט הנעלה שלהן לא מאפשרים להם להתמסר לשטויות נשיות ובלתי חשובות בעליל כמו איפור. תהרגו אותי אבל אני לא מבינה מה הקשר בין פודרה לאינטלקט? נשבעת בהן צדקי שהמסקרה שלי אף פעם לא הפריעה לי לנהל שיחה או לקרוא ספר.
עכשיו אפשר לעזוב את כל נושא האיפור אבל מה עם נושא חשוב לא פחות: לצאת לבושה מהבית. אני אסביר: בחודשיים האחרונים נציגי המין הגברי שואלים אותי בעדינות מבויישת " תגידי מה הקטע של הטייטס?" בתור קשת הבנה לדברים שלא נאמרים במפורש שבתי והסברתי שטייטס הוא סוג של בגד ספורט שנשים אוהבות. "אהה הבנתי" הייתה המסקנה מצידם אבל להפתעתי הרבה שוב ושוב נשאלתי על הנושא. עד שיום אחד מיהרתי לקנות חלב במכולת השכונתית, יצאתי ודידיתי בכיוון ואז נפקחו עיניי גם בלי קפה (תופעה בהחלט נדירה), במרחק של 100 מטר מולי ראיתי בחורה בלי פאקינג מכנסיים יותר גרוע בלי תחתונים שכן במקום האסטרטגי נראה "לה בוש" מסופר היטב. כמה שניות תהיתי ואז נזכרתי שקרוב לביתי ישנה תחנה לבריאות הנפש ולא נותר בליבי ספק כי הבחורה מגיעה בדיוק משם, ייתכן שבמצוקתה הרבה נמלטה מהמקום. עכשיו אני לא צדיקה אבל התחלתי לרוץ בריצה קלה לכיוונה כדי לא להבהיל אותה אם היא נמצאת במצב נפשי עדין. כשהגעתי אליה כמעט ואני עצמי נזקקתי לשירותי הפסיכיאטרים.
התברר שהבחורה פשוט מעודכנת ברזי האופנה המקומית שכן היא לא הייתה ערומה כלל וכלל היא פשוט לבשה טייטס בצבע גוף! כן?! צבע גוף. כשעל המקום האסטרטגי המעצב הגאוני בחר לשים פרינט מסודר ומהוקצע של כתמים בצבע בז'. כדי לא לקלקל את הלוק המעודן הזה, הבחורה בחרה במגפי עור בצבע...בז' כמובן! ומה היא לא שכחה?...נכון! ליפסטיק בצבע אדום.
(אלק ווק בלי טייטס)
בקיצור, לפני שיועצי, מבקרי ומומחי אופנה מקומיים נותנים עצות לאנני לייבוביץ', קארל לאגרפלד  ולטום פורד אולי יועלו בטובם לתת כמה טיפים פשוטים לקהל המקומי בסגנון "טייטס זה לא מכנסיים, זה לא מחמיא אלא אם כן את רקדנית בלט (מאוד אבל מאוד חטובה) באמצע אימון" ו"טייטס בצבע גוף שייך כבר לתחום הקרימינלי במחלקת פשעי מין", נראה לי ש"פירלי",  יסתדרו גם בלעדיהם.   

יום שני, 2 באפריל 2012

רזה זה השמן החדש


(מרלן דיטריך, האם היא אישה אמיתית?מכאן)


 אני כותבת את הפוסט הזה קצת בעצבים וקצת בתחינה נואשת הקוראת להפסיק את כל ציד המכשפות הזה כנגד בחורות רזות. בדיוק כמו שאומרת הקלישאה, אנשים באים בצורות ומידות שונות אבל פתאום נוצרה לגיטימציה לבקר, להעליב ולהאשים כל בחורה שלא סובלת מכמה קילוגרמים עודפים בכל תחלואי העולם המודרני. רזה זה השמן החדש... אם את קצת רזה לטעמם של כמה אנשים מיד את מוקעת מאותה קבוצה מסתורית שנקראת "נשים אמיתיות", מואשמת בהפרעות אכילה, חיבת יתר לסמים ומה לא, הכל הולך.
אם במקרה את לא רעבה (חס וחלילה) ומסרבת לבורקס עסיסי או לאיזה סנדוויץ' טוניסאי מיד כל מבינות דבר מחליפות מבטים מודאגים ובודקות דרכים אפשריות למשות אותך מתהום האנורקסיה שבחיים לא פגשת.  עם זה צריכה להתמודד סתם בחורה רזה, אבל אם (ישמור השם) את דוגמנית אז את אחראית להרס חייהן של אלפי נערות תמימות ואז צריך לחוקק חוקים נגדך, מה פתאום שתתפרנסי? את הרי לא אישה אמיתית, אין בינך לבין סימה מהמשרד שום דמיון...את ייצור הזוי. לא אמא ואבא יצרו אותך אלא אותם מעצבי אופנה מרושעים עם נטיות מיניות מפוקפקות ביותר. אכן אלים המעצבים האלה, הם הצליחו ליצור אישה ועוד בגובה 1.80 (אוי ואי) ועוד ממש רזה וכן הם הדביקו ליציר כפיהם גם פנים יפיפיות. זה כבר ממש בגדר "פשעים נגד האנושות".
טוענים שאותן הבחורות הרזות יוצרות מודל יופי מודרני בלתי אפשרי. אז יש לי חדשות: הן לא יוצרות כלום, יופי כזה אפשרי אך ורק אם ניחנת בו ושום מנתח פלסטי, דיאטה או ניתוח לא יגרום לבחורה ממוצעת להיראות כמו  אנג'לינה ג'ולי. מה לעשות בכל חיי לא ראיתי בחורה שנראית כמוה. אז מה מתוך קנאה נשים עליה בורקה או יותר טוב נאסור עליה לצאת מהבית?
אין מה לעשות אלא לבלוע את הקנאה ולהמשיך להגיד לעצמך שמה שחשוב באמת זה היופי הפנימי. אבל לא, בואו נתחיל לשקול כל בחורה כזו ולבדוק מה היא מכניסה לפה. בואו נצקצק בלשוננו ונדון על נזקי האנורקסיה אבל נמשיך לדבר עם החברות אך ורק על דיאטות, תוך כדי אכילת סיר פסטה, אנחנו הרי נשים אמיתיות. רק לנו מותר לחוות דעה, להתפרנס ולעשות דיאטה. רק לנו מותר לצבוע את השיער, להדביק תוספות שיער וללבוש מחטבים ולטעון שכל הבחורות הללו במגזינים זה הכל זיוף ופוטושופ.
(גרטה גרבו, גם זה פוטושופ?מכאן)

"אבל הן מעודדות הפרעות אכילה" יגידו כמה מהקוראים. כן. גם אתם. הנחת יסוד אוטומטית היא שבטוח יש להן הפרעות אכילה שכן לא יכול להיות שיהיה להן הכל. יכול להיות שלחלקן יש הפרעות אכילה אבל למי אין? האם לתקוע חצי מקרר זו לא הפרעת אכילה? או לחלופין לדבר כל היום על "אורח החיים הבריא" שלכם ועל יתרונות הכוסמת, זו לא הפרעת אכילה? לי נראה שכן. אם מחר אני אחליט לאכול רק דשא וסויה מטעמים מצפוניים אני אראה בעצמי בחורה עם הפרעת אכילה. אבל טבעוני שטוען כי חלב פרות זו מוגלה, לא פחות מופרע בעיני (ויסלחו לי הטבעוניים). הפרעות אכילה היו ויהיו תמיד. מספיק לקרוא כמה ספרים קלאסיים כדי להיווכח עד כמה התופעה הייתה נפוצה.
לא מאמינים?  אפשר לשחק במשחק "חפש את הפרעת האכילה" ב"מאדם בובארי", במבחר ספריו של דוסטוייבסקי (רק תבחרו), במאמרו של ג'ונתן סוויפט על יתרונות הקניבליזם ועוד. מספיק להסתכל על כוכבות הקולנוע של העבר כמו מרלן דיטריך, גרטה גרבו ואפילו האלילה "העגלגלה" (אם 54 קילו על מטר שישים ושבע זה עגלגל ) מרלין מונרו כדי להבין כי אין שום דבר מודרני במודל היופי של היום. אין שום "רזון קיצוני" חדש. פשוט תמיד יהיו נשים רזות מידי, נשים שמנות מידי, יפות מידי ומכוערות מדי מהסיבה הפשוטה  שאנשים באים בכל הגדלים.
(מרלין מונרו, מה כל כך עגלגל בה?מכאן)

בקיצור בואו נצא מזה. אם הקנאה כבר עולה על גדותיה וממש חייבים להוציא קיטור אז עדיף (אם כי לא מומלץ) להסתפק בכתיבת טוקבקים בסגנון "בר רפאלי מכוערת" "גל גדות מזעזעת"  ו"אסתי גינזבורג דבה" אבל בואו נצא לאנשים מהצלחת, מהכיס ומהחיים. בואו נשמור על המידות הטובות במובנן המוסרי ולא נקבע מידות מוסר למשקל. כי אם זה יימשך כך, טרנד הרדיפה הבא יהיה נגד אנשים מתולתלים כי הם מסתירים בקולנוע, נשים גבוהות כי הן לא צריכות עקבים למה שרק אנחנו נסבול ובעלות חזה גדול כי הן מעודדות ניתוחים פלסטיים בחזה.
          

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

כמה סיבות להצלחה כלכלית


(Key Largo מכאן)


בימים אלו בו העולם נמצא על סף ויש שיגידו בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי החלטתי לעשות בדק בית פנימי. מעין חיפוש והגדרה מחדש של הערכים עליהם אני לא מוכנה להתפשר, סוג של קו אדום אותו לא אהיה מוכנה לחצות. הגדרתי לעצמי כמה קווים כאלה ובהם חירות וליברליזם ואז נתקעתי. אוקיי, את זה ואת זה לא אעשה אבל על מה אני אהיה מוכנה להילחם  מה כן אהיה מוכנה לעשות ויותר חשוב בשביל מה? לא אשעמם עם הממצאים הפרטיים שלי, אבל אז הגיע השלב המתבקש -הגדרת האמצעים להשגת המטרות ופה הגיעה הקלישאה המערבית הרגילה – צריך כסף.
ממש חיפוש פילוסופי פורה, אני ודקארט באותו המקצוע...בשביל מה בלבלתי לעצמי את המוח? הרי מספיק לשמוע את תשובתם של ילדים בני שש כאשר שואלים אותם "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" תשכחו מתשובות כמו כבאי, רופא ושוטר. היום התשובות הרבה יותר מסובכות ומקוריות והן נעות מיזם נדל"ן (ילד בן שש, כן?!) לרשם פטנטים (ילד בן שש  כן?!) שזה בתרגום חופשי "אני רוצה לעשות המווון כסף".
כאן נזכרתי בסרט מצוין מ-1948 Key Largo בכיכובו של המפרי בוגרט: הוא משחק חייל שחזר מהמלחמה ונקלע למפגש מסוכן עם גנגסטר מהמאפייה האיטלקית- ג'וני רוקו. באחת הסצנות בוגרט אומר לג'וני     "I know what you want Jonny Rocco" ג'וני מחייך ושואל  "What?!" התשובה היא פשוטה וחזקה "You want more…!". כמה פשוט ככה נכון. ג'וני רוצה יותר, מה זה משנה מה, אין משהו ספציפי שהוא רוצה. הוא לא רוצה עוד מכונית, לא עוד אישה ולא עוד כסף. הוא פשוט רוצה יותר.
במטרה ללמוד מזה חשבתי על דברים ספציפיים שאני ממש רוצה במידה של הצלחה כלכלית בלתי מבוטלת וגם כאן נתקעתי. כי כמה אפשר לחיות על קלישאות וכמה הן באמת מועילות ליצירת מוטיבציה. רוב האנשים שאני מכירה מדקלמים את אותם הדברים כששואלים אותם מה הם יעשו אם יזכו באופן פתאומי בעשרות מיליוני דולרים. הרוב יקנו דירה או יסגרו משכנתא, יחזירו חובות, ידאגו למשפחה, יקנו מכונית "לא מנקרת עיניים אבל איכותית", ישימו משהו בצד, ייסעו לטיול מסביב לעולם וכמובן ימשיכו לחיות כרגיל כי "כסף לא ישנה אותם". נגיד. אבל מה עם החלומות היותר קטנים אותם הגדג'טים או החפצים שאנחנו חושקים בהם. זה נראה לא יותר מעניין כי כאן הדעות כל כך מגוונות, לכל אחד יש את ה-Wish list  שלו. אז הרכבתי את הרשימה שלי, כל כולה נוגעת לפריטי אופנה כי מה לעשות לכל אחד יש את הגדג'טים שלו...
הראשון ברשימה הוא מעיל טרנץ' של Burberry. למי שלא מכיר ולא נראה לי שיש מישהו כזה ובכל זאת: ברברי הוא בית אופנה בריטי שהוקם ב-1856 והמציא את מעיל הטרנץ'. יש ויכוחים על כך אבל אני בוחרת את הצד שלהם, כי מה היינו עושים בלעדיו. החברה עברה קשיי תדמית רציניים כאשר החליטה לייצר פריטים שהיו יותר נגישים לקהל הרחב כמו הכובעים עם המשבצות המפורסמות, צעיפים וכדומה שמיד אומצו על ידי אוהדי הכדורגל הבריטיים או כפי שהם מכונים "החוליגנים". בקיצור למותג המצוין הזה נוצרה תדמית "ערסית" שתוקנה הודות למאמצים רבים והודות לעיצובים החדשניים ועם זאת קלאסיים של המעצב הראשי- כריסטופר ביילי. המעיל שבתמונה יכול להיות שלכם תמורת 1695$.
(מעיל של Burberry מכאן)

השני או השנייה ברשימה היא שמלה של המעצב נעים חאן ובאנגלית Naeem Khan . אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי עיצובים שלו: בהיתי במסך וחשבתי "כזה אני רוצה וגם כזה וגם את זה עם הנצנצים" ולא עזר המבט המזלזל של כל מיני מומחיות אופנה ואמירות בנוסח "מה זה נראה כמו גלבייה, אפשר לקנות כזו בסיני". כן בטח, תמשכי להתלהב מסמרטוטים בחנויות האופנה למיניהן. אני מאוהבת. רק 7000$ , קצת קשרים והיא שלי.
(שמלה של Naeem Khan מכאן)

הבא בתור הוא תיק של וולנטינו. כן אני יודעת שטוענים כי בית האופנה הזה כבר לא מעודכן, לא חדשני ולא מעניין. בטח לא אחרי פרישתו של המעצב עצמו. אבל מה לעשות תיק בירקין של הרמס לא עושה לי את זה וגם בחלומות הכי פרועים שלי אני לא יכולה לדמיין את עצמי משלמת  60 אלף דולר כדי לזכות בו. או לחלופין לקנות חיקוי זול באינטרנט מאתרים שנשבעים באמא שלהם שזה אמיתי. אני מאמינה שעוד נראה כמה וכמה בשורות מבית האופנה המצוין הזה. בינתיים את התיק הזה של וולטינו ניתן לרכוש ברשת ב 1595$.
(תיק של וולנטינו מכאן)

עכשיו הגיעה תורם של המגפיים. היה קשה להחליט כי כרגע המלך הבלתי מעורער של ממלכת הנעליים הוא Christian Louboutin. אבל להגיד שאני רוצה את הנעליים שלו זה כמו לרצות אייפון או אייפד, מתבקש ומשעם. אז נזכרתי בווג משנה שעברה שבו ראיתי מגפיים שגרמו לי לשקול ברצינות לקחת משכנתא. הן היו של Dior. אז בדקתי מה יש להם להציע השנה ומצאתי. המגפיים האלה עולות "רק" 730 פאונד. אם לא מכפילים את הסכום בשמונה זה נראה ממש זול. לא ככה?
(מגפיים של Dior מכאן)

ולסיום, הגיע הזמן להוציא את התותחים הכבדים ומה יותר כבד מיצרן השעונים האגדי Patek Philippe. תשכחו מכל שעוני המעצבים וכל הפרסומות עם מיטב כוכבי הוליווד. מי שזכה לטעם משובח, מורשת משפחתית של Old money ולא פחות חשוב לכיסים עמוקים ביותר בוחר במותג הזה. שעון כזה הוא יותר מסמל לעושר הוא סמלם של מלכים, אפיפיורים, נסיכים וסולטנים שבחרו במותג הזה לא פחות משהוא בחר בהם. אחד הערכים של החברה מתמצת את זה בצורה הטובה ביותר "You never actually own a Patek Philippe. You merely look after it for the next generation". השעון שבתמונה יכול להיות שלכם תמורת 30800$.
עם יעדים ברורים כאלה הגיע הזמן להסתער על המטרה.
(שעון של Patek Philippe מכאן)




                                                   


רישיון Creative Commons
היצירה tagiyotblog של Olga Baikin-O'hayon מוצעת תחת רישיון ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 לא מותאם של Creative Commons.