הצילו את הטסטוסטרון!

כמה פעמים שמעתם את המשפט "אני לא פמיניסטית"? אני מניחה שלא פעם ולא פעמיים. אני עצמי אחת מאלה שממהרות להגיד את המשפט... ולמה? מכמה וכמה סיבות: הסיבה הראשונה והעיקרית היא הרדיקאליות הנדרשת כיום מאישה שמכנה את עצמה "פמיניסטית".

קחו לדוגמא את מירב מיכאלי. אני אקדים ואומר שאני באמת ובתמים מערכיה אותה וזו לא חנופה: היא אומרת מה שהיא חושבת, מגבה את דעותיה על ידי טיעונים כבדי משקל ובעיקר חיה איך שהיא רוצה. הבעיה היא שברגע שהיא הכריזה על עצמה כעל פמיניסטית כבל עם ועדה היא התחילה לפנות לכל העולם ובעלו, סליחה "בן זוגו", בלשון נקבה. אין שום בעיה עקרונית עם אופן הפניה מסוג זה רק מה, זה נשמע ממש מאולץ ואילוץ בעיניי דומה מאוד לכפייה. ואם אני אישה משוחררת, אז בטח ובטח שאין לי שום רצון לחוות כפייה מסוג כלשהו. גם אם היא באה לטובת הכלל ומכיוון ה-Good galls.

יותר מכך, בא לי להגיד "בעלי" ולא "בן זוגי" וזה לא כי אני חושבת שאני רכוש של מישהו או כי אני מתעקשת להנציח את המונח המסורתי ולתאר מה הוא בדיוק עשה כדי להיות בעלי. בא לי להגיד "בעלי", אך ורק משום שהמונח "בן זוגי" מצריך הסבר ארוך וחושפני לגבי מהות הקשר: זה בדיוק כמו להגיד "ידיד"  כדי לציין את היעדרותם של יחסים אינטימיים בקשר. "בן זוגי" מעורר התעניינות מיותרת ומשעממת  כמו "אתם נשואים?כן/ לא, למה? כמה זמן? איפה התחתנתם?" וכו'.

בא לי לשים זוג עקבים מהממים אבל מכאיבים ביותר ולא, אני לא שמה אותם כדי להראות פגיעה בעיניים גבריות. להיפך, לדעתי זה משדר כוח וסתם עושה אותך קצת יותר גבוהה. בא לי לעשות דיאטה כדי לראות את עצמי במראה ולחייך ולאו דווקא "לקבל את עצמי". זו אישה חופשייה בעיני. אישה שאף אחד לא שחרר אותה כי היא לא כלואה בשום מגדל.

הסיבה השנייה לכך שאני לא קוראת לעצמי פמיניסטית היא רמת האפליה והשוביניזם שחלק מאותן הפמיניסטיות מפעילות על בני המין השני. זאת מבלי להבין את מידת הפגיעה הן בעצמן והן במושא הביקורת. למה אני מתכוונת?

לפני חודשיים ישבתי במסגרת לימודית ועלתה השאלה "מי משלם על מי בדייט?". תודו שזו שאלה שנטחנה בכל רובד אפשרי. יש טיעונים הוגנים וחכמים לכאן ולכאן. אבל זו שאלה שכל אישה ואישה עונה עליה בעצמה ולעצמה. זו החלטה של כל אישה ואישה, של כל זוג וזוג. אני החלטתי בשביל עצמי שחשוב לי שהגבר ישלם. לא כי אני חלשה ונתמכת. לא כי הוא חזק ושולט אלא כי בא לי לרגיש מחוזרת. גם היום אחרי שמונה שנים של זוגיות וחשבון משותף, אני נותנת לו לשלם. בקיצור, כל מה שאמרתי תוך כדי הדגשת נקודת המבט שלי  בעניין זה שאני מעדיפה שהגבר ישלם. זכיתי למבטי בוז, זלזול והרצאה שלמה שנועדה ליידע אותי שהנשים קיבלו זכויות הצבעה/ שהן לא חייבות לשבת בבית ולדאוג לניקיונו/ למידת הסיפוק של הגבר וכי יש לנשים זכות לקריירה ולהגשמה עצמית.

הודיתי להן מקרב לב על כך שהראו לי את האור, את אוצר האמיתות המוחלטות, את הדרך המיוחלת לשחרור ואת דרך המחשבה הנכונה (נכון ל-2011). הודיתי להן מבלי ליידע אותן שהסלון בו הן יושבות שופץ פיזית על ידי (יחד עם בעלי וחבר טוב) כולל סחיבת שקים, "קונגו", העברת נקודות חשמל ובניית קירות גבס. לא אמרתי להן שיש לי חגורה שחורה באומנות לחימה וכמה תארים נחמדים וחוויות שהולכים עם זה. כמובן שלא ציינתי ששתי הנשים שאני מעריכה מכל (זהירות קלישאה: חוץ מאמא שלי ואמא של בעלי) הן המלכה אליזבת וסימון דה-בובאר (כן קראתי את שני הכרכים. אהבתי והחכמתי).

בהמשך השיעור שמעתי מהמשתתפות כי הגברים הן ילדותיים וטיפשים עד כדי גיחוך; הרי הגברים האלה לא יודעים לבצע 20 פעולות סימולטנית (וזה כמובן שזה מעיד על טיפשות). רוב הבנות שאני מכירה ואני ביניהן יודעות להתרכז רק בדבר אחד בזמן נתון וממש לא הייתי מתארת אותן כטיפשות. multitasking  זה חרטא ואולי סוג של תירוץ לחפיפניקיות תוך השקטת המצפון.

הוסבר לי גם שגברים הם סוג של עבדים נרצעים לתשוקותיהם, מאין "כלבי פאבלוב" שמתחילים לרייר למראה מחשוף וחסרי אונים מול יכולת הפיתוי הנשית. אם זה היה נכון ייתכן שגדולי הסופרים, שברובם עדיין גברים, היו כותבים ספרים אחרים לגמרי: במקום "החטא ועונשו" היינו מקבלים משהו "הזונה שהחזירה אותי בתשובה" ו "נוטות החסד" של ג'ון ליטל היה כנראה עוסק במגוון הפירושים הפורנוגראפיים שניתן לתת לשם הספר ולא בסוגיות קשות ומטרידות.

טוב נסחפתי... כל מה שאני רוצה להגיד זה שאם דברים דומים היו נאמרים על נשים הרי שתיכף ומיד הדובר היה מוקע/ נצלב/ נדרש להתנצלות מיידית ודרמאטית. אבל כשזו דוברת, הכול בבחינת " דברי ולכלכי חופשי". זה לא הוגן, לא שוויוני ובטח לא ליבראלי. אולי הגיע הזמן להודות שאנחנו שוביניסטיות לא פחות מהבבון שעומד ברחוב ומפיק קולות של "אוווווווווווווווו, איזה כוסית". המון בנות שוביניסטיות גם כלפי בני הזוג שלהן: הרצון לשלוט, לכוון ולהסביר תוך כדי התנשאות. האם זו לא פטרונות?

מה הקשר לאופנה?

שמעתי לא פעם ולא פעמיים ביקורת קשה על אופן לבושם של הגברים הישראלים: חריץ אינסטלאטור/ חולצות וחליפות נצנצים הזויות/כרס נשפכת שמודגשת על ידי חגורה הדוקה וכו'. אבל האם אנחנו לא האשמות העיקריות במצב? הרי רוב הנשים הן אלה שמחליטות על אופן הלבוש של בני זוגן. אני אתן דוגמא:

לפני זמן מה אני ובעלי נכנסנו לחנות בגדי גברים ואז ראינו אותם: היא חמודה מאוד וקצת לחוצה, הוא שמנמן אבל בעל סקס אפיל. שניהם חיפשו חליפה בשבילו. המוכרת שאלה "אתה רוצה חליפה מבריקה או מאט?" במבט מזועזע הוא הודיע כי בשום פנים ואופן הוא לא מוכן ללבוש חליפה מבריקה. המוכרת הביאה לו חליפה שרק הדגישה את האופי והיופי שלו והאישה התעקשה שחייבים למצוא משהו מרשים ומרשים זה מבריק. אני נהניתי להסתכל עליו בחליפה במרקם המאט שלבש: שמנמן שהפך לסוג של ג'יימס בונד, איזה יופי.

אבל האישה כנראה לא התרשמה ממראה הג'יימס בונד והתעקשה שימדוד את החליפה המבריקה. אז הוא מדד. בחליפה הזו הוא נראה כמו צלופח או יותר נכון כמו איש הפינגווין מבאט מן, שכל מה שהיה חסר להשלמת הלוק זה כפפות מבריקות. ואם זה לא מספיק אז המוכרת האדיבה התעקשה לשדרג את הלוק הכללי עם חולצת ניילון בוורוד בייבי. איך שהן היו מרוצות...

מה הקטע עם וורוד בייבי לחולצות גברים? די נמאס! היה גל של וורוד לגברים בסוף שנות ה- 90 שנמשך קצת ל-2000 אבל מכאן ועד איזו הגמוניה פסיכית של גברים שנראים כמו ברביות, בשביל מה זה טוב? גברים הם לא ברביות והם כן מבינים עניין. וכן גם באופנה.

רוב הגברים יודעים איך הם רוצים להתלבש ורובם רוצים להתלבש יפה מה שלא תמיד מתיישב עם ההחלטות של החצי השני שלהם. האישה מסוגלת להשקיע יום שלם בחיפוש אחר החולצה המושלמת בשביל שתסתיר/ תבליט את נתוניה הטבעיים ולפוצץ 1000 שקל על מגפיים. אבל בקניית בגד עבור הגבר שלה גם חולצת ניילון מהסטנד בסופר נראית בחירה לגיטימית.

(סט:ביזנס מן, דוגמנית:אני,צלם:תום)

אם תעשו משאל קצר בין המכרים שלכם בסוגיה של "איזו חולצת כפתורים אתה מעדיף? עם שרוול קצר או ארוך?" רוב הסיכויים שתקבלו את אותה התשובה בווריאציות שונות "כמובן שעם שרוול ארוך כי מה אני סוכן ביטוח משנות ה-80/ נהג אגד/ דוד שלי... כשחם אפשר לקפל את השרוולים". ועם תתהו מדוע הם לובשים את הווריאציה השנואה עליהם תגלו שהאמא, החברה או האישה עומדת מאחורי הבחירה הלא כל כך אופנתית שלו.

אז אולי נעשה מאמץ גם בשבילם ולא רק בשביל עצמנו, נפסיק לקנות להם כל מיני חולצות ניילון בצבעים מזעזעים, חולצות כפתורים עם שרוול קצר וחליפות מבריקות רק כי אנחנו אוהבות נצנצים. אולי בפעם הבאה נשאל אותם איך הם היו רוצים להראות, מה הם אוהבים ונשקיע זמן, מאמץ וכסף. ואז גם אנחנו נרוויח. כי באמת מגיע להם.

לאורך השנים גיליתי שהגברים ככלל וכפרטים הם עם נפלא, נאמן ועם שמעריך אסתטיקה. לכל מקטלגות הגברים כפראיירים ילדותיים כדאי לדעת שאותה הפעם שהם באו מתל אביב לבאר שבע כי בכית הייתה כי איכפת להם ולא כי הם רצו ממך משהו. מילה שלהם זו מילה ואם היו עושים לך מבחנים גם את היית נכשלת אם לא ידעת למה להתכונן.

בקיצור אולי הגיע הזמן לא ליפול למלכודות שבהן נפלו גברים מטומטמים שטענו כל מיני שטויות כלפי נשים. אולי נהיה באמת פמיניסטיות והכי חשוב ליבראליות. ההפקה בפוסט זה היא מחווה לעם הגברי ולנשים שאוהבות אותם.