אופנה ישראלית

אני תוהה... האם יש דבר כזה אופנה ישראלית? זו לא קלישאה. אני באמת תוהה...מצד אחד, כשאני הולכת ברחובות ירושלים אני רואה את ההיפך הגמור מהסטיגמה המתבקשת על האופנה הירושלמית קרי "דוסיות", חוסר מעוף, שעמום טוטאלי וכדומה; אני רואה את אותן הדוסיות מרחפות על עקבי הניין וסט עם חצאיות עפרון וחולצות משי בייבוא אישי מפאריס בשילוב מעיל טרנצ' שהותאם במיוחד לעגילים.הן מזכירות לי יותר את אודרי הפבורן ואת קתרין דנב מאשר את הרבנית קוק.

אני רואה גברים בגיל העמידה שנראים יותר כהרפתקנים שהגיעו מארץ רחוקה חובבת בז' וכובעי ג'נטלמנים ופחות כמו אנשים שמעניין אותם להילחץ מעוד משדר חדשות. אני רואה סטודנטים שמתעקשים לצאת בהצהרה אופנתית, גם אם זה ההצהרה מלווה במבטי זלזול מצד הסובבים. כשאני רואה את כל זה אני באמת ובתמים מתמלאת בגאווה "מי צריך את פריז ואת כל הסנוביות הזו כשכאן יש כזה סטייל?" סטייל עם תוכן ואמירה אישית שמגיעה אחרי מחשבה, חוויות וניסיון ייחודי בחיים במדינה הזו.

מצד שני, כשאני יוצאת לרחובות, כל מה שאני רואה זה צבא של נשים וגברים שלובשים בגאווה בלתי מבוטלת את אותו הדבר: בין אם זה פאמפס, נעלי בובה, מגפיים עד הברך, פסים, סקיני ג'ינס וכל טרנד נשאר מהאייטיז ו/או שלינדזי לוהן וחברותיה למדורי הרכילות לובשות. זאת ללא קשר למשקל, גובה, גיל, מצב סוציו אקונומי, טמפרטורה וכו'. לפעמים התופעה מקבלת מימדים מפלצתיים של ממש: כשאני חושבת על כך קופצות לראשי תמונות מהפעם האחרונה שהייתי בחיפה, זה היה בתחילת הסתיו כשהיה חם יחסית.

באמת שזו עיר יפה, אבל כנראה ששם אופנת המכנסונים וסנדלי הגלדיאטור הפכה לסוג של דת. בנות מכל הגילאים והמשקלים הולכות עם מכנסונים: וורודים, חומים, ירוקים, ג'ינס, משי you name it. בשלב הזה כבר הייתי בהתקף חרדה רציני. התקף שקיבל תסמינים של תעוקת חזה כאשר חלפה על פניי, בריצה קלה, סוג של נימפה ומיד אחריה סוג של מתאבקת סומו קטנה. ומה אתם יודעים? שתיהן היו לבושות באותם המכנסונים, באותה גופיית סבא לבנה וכמעט באותם סנדלי גלדיאטור.

באמת ששתיהן היו חמודות אבל עוד לפני שהספקתי להעביר את מוחי למוד של PC (politically correct ), חלפה במוחי המחשבה "מצא את ההבדלים". הבדלים שבהחלט נראו לעין בלתי מזוינת וייתכן שנראו גם מהחלל.

עכשיו לפני שכל העולם מתנפל עליי וטוען שגם ל"נשים אמיתיות" יש זכות ללבוש מכנסונים, אקדים ואומר כי אני מסכימה עם כך לחלוטין. לכל אחד יש זכות ללבוש מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. זו לא שאלה של זכויות או שלילתן, מה שאני רוצה להגיד הרבה יותר רדוד: האם אותם "המדים" מתאימים לכווולם?

לפני יומיים הייתי בתל אביב לצורך עבודה, בדרך לפגישה הסתכלתי על העוברות ושבות וכן גם "בבירת האופנה" ת"א ישנם גלי אופנה ברורים. כן, כן אפילו בעיר הגדולה יש תופעת עדר רצינית ולה שני קצוות מנוגדים:

בצד אחד נמצאות הנשים החיות בסרט "סקס והעיר הגדולה מכה שנית". במבט ראשון זה נראה מצוין, העקבים הגבוהים, הז'קטים המחויטים, שמלות עסקים קטנטנות, המון אקססוריס ושיער מפונפן למשעי עושים טוב על הלב. במבט שני, הדשדוש הבלתי אפשרי על עקבים עם עיקום קרסול פה ושם מזכיר יותר ילדה קטנה שמדדה את העקבים של אמא מאשר אשת עסקים מצליחה. הז'קט קצת גדול/ קטן, שמלת העסקים החמודה עשויה מבד נוראי שמבליט את כל מה שרוב הנשים היו רוצות להסתיר ואותה התספורת+ הפסים+ הפן אמורה כנראה להחמיא לכולן. שוב פעם כולן נראות כמו תאומות שהעתיקו במבחן ולא שכחו גם את הטעויות.

בצד השני והרבה הרבה יותר גרוע נמצאות כל אותן לובשות הסמרטוטים. לבושן כולל גופיה או שמלה מוזרה שראתה ימים טובים יותר, שיער אסוף עם קצוות מתבדרים ברוח וכמובן ליפסטיק צועק "הצילו! שכחת שזה שמונה בבוקר ולא מסיבת קוקטייל אצל השגריר?!".

מדהים שדווקא בת"א, עיר שחרטה על דיגלה את הפלורליזם, הליברליות וביטוי אישי, רואים בעיקר אנשים שבחרו ללבוש את אותם "המדים".

מה הפואנטה? הפואנטה היא שבישראל יש המון אנשים יצירתיים, בעל טעם וידע ניכר באופנה. אבל מה, יש גם שלטון רודני שנשאר כנראה עוד מימי הפלמ"ח. לדעתי זה סוג של דיבר 11 בישראל "לא תתבלט, לא תתלבש כאילו איכפת לך, לא תראה יפה אלא אם זה לאירוע...". מהו אותו אירוע? חתונה כמובן. חתונה של חבר, חברה, עבודה וכו' אבל חתונה. אחרת להתלבש יפה ולהתבלט מן ההמון אסור בתכלית האיסור אלא אם את פליטת ריאלטי במסיבת השקה או גרושה מבבלי.

בכל פעם שבעלי החליט ללבוש עניבה וחולצת כפתורים, אנשים פשוט התפלצו. שתי שאלות עיקריות הטרידו אותם: האחת "מה יש לך אירוע?" והשנייה שנשאלה בחשש שמה מישהו הספיק להצליח בחיים לפניהם "למה איפה אתה עובד?" הוא סטודנט. לא אייל גולן ולא ברוקר. למה זה אמור למנוע ממנו להתלבש יפה?

שלטון רודני זה מנתק את האנשים מהאופנה. כך נוצר מצב בו אנו חווים את עיקר אסונות האופנה דווקא בחתונות ובאירועים דומים. לכולנו יצא לראות דודה מכובדת בדרך כלל דחוסה בתוך מחוך זהוב עם תלתלי בייביליס מפוצצים בספרי נצנצים משל הייתה אריאל בת הים הקטנה על מתדון. סבתא בת שמונים עומדת על עקבי סטילטו בעלי עקב שקוף ועצמות לחייה מודגשות בסומק סגול זרחני כאילו לא מזמן סיימה סיבוב הופעות עם הפוסיקט דולז או חברה שדחסה את עצמה לשמלה שקייט מוס לא תיכנס אליה גם אם היא לא תאכל עוד שלושים שנה.

בקיצור הן לא אשמות. מתי היה להן זמן ללמוד להתלבש, לעשות טעויות ולתקן? הרי לא כל יום מתחתנים. אבל גם כשרוצים לתקן, כשרוצים להתלבש יפה ואיכותי, ניצבים מול מכשול פרקטי לחלוטין: ההיצע של רשתות האופנה ומחיריהן. אם תלכו "על עיוור" לאחת הרשתות המוכרות, כל מה שימכרו שם זה עוד אסונות אופנה במחירים שערורייתיים שיזכו לתיאור " זה מאאמם" מצד מוכרים שלא היה מזיק להם להסתכל במראה לפני שהם מייעצים לאנשים לגבי אופן לבושם. כנראה שהקניינים בטוחים שהישראלים אוהבים אסונות באופן כללי בין אם תוצאותיו יתבטאו בכיס הלקוח או במראהו החיצוני.

(סט: רטרו, דוגמנית: אני, צלם:תום)

הפתרון נמצא בידינו והוא כל כך פשוט: כן להתלבש יפה, לא לפחד להתבלט, כן לחפוף את השיער ולא להסתובב עם פדחת שמנונית, כן לשים לק חדש במקום זה שהתקלף, כן לקנות מידה אחת יותר גדולה ולא לקנות זבל במחירים שערורייתיים. כדי שלא נצטרך לקנות את הדברים היפים באמת בטיולים שלנו לחו"ל ממש באותן הרשתות שיש לנו כאן.